קצת כמו לשיר

Tell me if I'm going crazyBut everything you said amazed me

Seems to easy on the ear toBe something I should adhere to.

You told me to just simply wanderRather than take shelter under

And open my heart to the thought that Life is something you're not caught at.

"אני שונא אותו," אומר בליין כשהוא מתיישב ליד השולחן שעל ידו יושבים ווס ודייוויד, מחזיק כוס לאטהחד פעמית בין שתי ידיו.

דייוויד מלחלח את שפתיו. "אני יכול לגלגל עיניים?" הוא אומר. "כי, כאילו, אני רוצה. אני אגלגל עינייםואז ווס יבעט לי ברגל ואתה תגיד שאני חבר גרוע."

בליין מגייס את המבט הכי נבזי שהוא מסוגל לגייס. "אתה חבר גרוע," הוא אומר.

"או," ממשיך דייוויד. "שנדלג על כל זה, ונגיע למסקנה שאני חבר גרוע."

"אני שונא אותך."

ווס נאנח וקוטע את השיחה שבמילא לא מובילה לשום מקום. "מה הוא עשה הפעם?"

בליין מחליט לנצל את ההזדמנות ולחזור לנושא המקורי. "אז ניסיתי את העניין עם השיר," הוא אומר . הוא לא קלט כלום. ואני לא יכול להיות יותרברצינותמבלי לחכות לעוד תגובה של דייוויד. "ו, ברצינות.

ישיר מזה. והוא התייחס לזה כמו אל משחק. ואני שונא אותו."

הוא שותק לרגע, ודייוויד פותח את הפה, אבל בליין קוטע אותו עוד לפני שהוא מספיק לומר משהו. "ו, אתם יודעים, ניסיתי הכל. באמת. ניסיתי מרוחק ופלרטטן ומזמין ומתחנן והוא פשוט... היה בטוח שאני

משחק איתו. והיה רגע שהייתי ממש קרוב אליו, וחשבתי ש, אתם יודעים, אם הוא מעוניין, הוא ינשק, אבל הוא פשוט התרחק."אזאותי

"אתה אידיוט," קובע דייוויד.

בליין מעביר את מבטו לווס בחיפוש אחר אהדה. ווס מרים את גבותיו ומהנהן. "אתה אכן אידיוט," הואפוסק.

"יופי, עכשיו אני שונא את שלושתכם."

לו. תעשה עם זה משהו. תפסיקתגיד"בליין, ברצינות," אומר ווס. "למה אתה מחכה? אתה רוצה אותו? עם הרמיזות האידיוטיות שלך."

"ובבקשה תפסיק להיות כזאת בחורה."

"אני לא יכול, בסדר?" אומר בליין. "הוא סומך עליי. אני לא יכול לכפות עליו שום דבר – "

?"ראית איך הוא מסתכל עלייך"בליין,

"כמו על אח גדול?"

דייוויד מפיל את הראש שלו על השולחן. "אתה לא אמיתי," הוא ממלמל.

"יום אחד, כשתהיו יחד," מכריז ווס. "אני אושיב את קורט ואספר לו את כל מה שקורה כאן, ואני אגרוםלו לצחוק עליך לשארית חייכם המשותפים, בסדר?"

**

"אני שונא אותו," יורה קורט לתוך שפופרת הטלפון, קולו מכיל בדיוק את המידה הנכונה של ייאוש,תסכול ותיעוב.

"זוכר כשניסית להעמיד פנים שאתה לא מעוניין בו?" אומרת מרסדס ביובש. "זה היה מקסים."

הוא אומר בעצבנות. "אל תגלגלי עיניים. אני יכול לראות אותך מגלגלת עיניים." ואז, לאחרמרסדס.""מחשבה, "ואל תמשכי בכתפיים שלך ותגידי שזה מתבקש."

"מה שתגיד, קורט." היא משיבה מבלי לנסות אפילו להסוות את השעשוע בקולה. "אז מה מקרה החירום הגדול?" היא שואלת, וקורט רוצה להתעצבן מהיעדר האכפתיות בקולה, אבל באמת, בשבוע

שעבר הוא התקשר אליה בהיסטריה פשוט מפני שבליין הציע לעזור לו להשלים את החומרבטריגונומטריה.

"מרסדס – " הוא פותח בדרמטיות . "מרסדס, שרנו ביחד."

הוא יכול לראות בעיני רוחו את גבותיה של מרסדס מתרוממות. "שרתם ביחד?" היא שואלת, "כאילו,בחזרה?"

"לא! הוא היה צריך שאני אעזור לו להתאמן לאיזשהו מופע – "

"מעודן," היא מעירה. ובאמת, קורט מעריך סרקזם. הוא פשוט חושב שיש מצבים שבהם האנשיםהמשתמשים בו במטרה להפריע לאנשים אחרים לדבר צריכים למות. "מה שרתם?" היא שואלת.

"Baby, it's cold outsideהוא משיב, לחלוטין לא משחזר את הדואט שלהם שוב, ושוב, ושוב, על כל ", פרטיו. הקולות שלהם התאימו אחד לשני באופן מושלם – כפי שקורט ידע שיקרה. ולאחר מכן, בליין אמר לקורט שהוא יהיה כל כך הרבה יותר מוצלח מהבחורה שהוא ישיר איתה, וקורט יודע שזה נכון.

אבל זה לא אומר שום דבר, לא לבליין, לפחות, מפני שאז בליין פשוט הלך. וברצינות, מי עושה דברים כאלה? ג'נטלמן לא פשוט... שר והולך. ובאיזה מן עולם הם חיים, אם להיות מוצלח כל כך לא עוזר לך

אפילו קצת. הוא מתחיל להבין את התסכול של רייצ'ל.

"קורט?" אומרת מרסדס, "קורט, אתה כאן?"

"כן," הוא ממלמל. "מצטער. מה אמרת?"

"אמרתי שזה ממש גיי."

הוא ממצמץ. "מה?"

"השיר," היא מסבירה. "כאילו, וואו. זה כל כך, כל כך גיי."

"נהדר," הוא אומר, קולו יבש. "אני שמח לשמוע שלמרות ששנינו כל כך גייז היה לי סיכוי יותר טובלהשיג את האח החורג שלי."

מרסדס נאנחת בתסכול, צליל שמלווה את השיחות שלהם לעיתים הרבה יותר מדי קרובות לאחרונה."אל תהיה כל כך דרמטי, קורט. לא היה לך שום סיכוי עם פי –"

"מרסדס!"

"אוקיי," היא אומרת. "אוקיי. ברצינות, קורט? אני עדיין לא מבינה למה אתה פשוט לא ניגש אליו ומספרלו שאתה מחבב אותו."

ו – כן, הנה זה בא. לא משנה כמה פעמים הם ינהלו את אותה שיחה על בליין, היא תמיד תגיע ל"אז פשוט תזמין אותו לצאת איתך, חתיכת אידיוט." להגנתה של מרסדס, היא הייתה מאוד תומכת.

בהתחלה.

"כי זה לא כל כך פשוט, מרסדס," אומר קורט, בפעם השבעים ושלוש, בערך.

"למה זה לא כל כך פשוט, קורט?" שואלת מרסדס עוד לפני שקורט מסיים את המשפט.

"כי הוא החבר הכי טוב שלי בדלטון," הוא אומר, מרגיש כיצד קולו מטפס כמה וכמה אוקטאבות. יש לו חזרה אחר הצהריים. נפלא. "והוא – הוא יקר לי, מרסדס. זה לא כמו עם פין. יש לי מה להפסיד הפעם."

שלוש, שתיים, אחת ו – "קורט," משיבה מרסדס בעדינות, וכן, הנה, היא סימפטית שוב. "למה אתה כלכך בטוח שהוא יגיד לא? אני פגשתי אותו, זוכר? ראיתי איך הוא מסתכל עלייך."

"כן, אבל את חשבת שאני מחבב אותך בזמנו. את לא מאוד טובה בזה."

הוא יכול לראות את מבט ה"הוא מסכן, ועברו עליו זמנים קשים. לכן אני לא אסע אל דלטון ואכסח לואת הצורה" שלה בעיניי רוחו.

"בכל מקרה," הוא ממשיך, "הוא כאילו – המורה הרוחני שלי. אני התלמיד שלו. הוא לא מסתכל עלייככה –"

"קורט," קוטעת אותו מרסדס בגסות, "זאת המאה העשרים ואחת. כולם שוכבים עם ה-'מורים' שלהם.תשאל את סנטנה."

הו, כן, כי סנטנה היא האדם ממנו קורט רוצה עצות בנוגע לחיי האהבה שלו. קורט מעביר יד זהירה בשיערו )העובדה שהוא מתוסכל לא אומרת שהג'ל שלו הפך להיות יקר פחות(. "אני אומר לך, מרסדס,

הוא לא חושב עליי בצורה כזאת. כששרנו, היה רגע שבו הוא ישב באמת קרוב אליי, והוא הסתכל עליי כאילו הוא –" הוא לא מסוגל לסיים את המשפט הזה. המבט של בליין גרם לנשימה שלו להעתק, ולרגע

אחד קורט היה כל כך בטוח. ואז לא קרה כלום. "אבל אז הוא הלך. היו לו אלפי הזדמנויות להתחיל איתי, בכל מקרה. אנחנו לא במקינלי. הוא לא בארון. יש לו יותר ניסיון ממני. אם היה לו איזשהו עניין בי,

את לא חושבת שהוא היה אומר משהו?"

"אולי הוא ניסה להתחיל איתך, ולא שמת לב?"

קורט מתנשף בעצבנות. "תני לי קצת קרדיט, מרסדס. אם הוא היה מתחיל איתי, הייתי שם לב."

מרסדס, בתגובה, נאנחת, ממלמלת משהו שנשמע דומה מאוד ל'אידיוט'.

**

"אוקי, אז יש לנו רשימת שירים לשבוע הבא," מכריז דייוויד בתחילתה של החזרה. "הנושא שלנו הוא, כן ," הוא אומר, ומחייך לכולם, סופקכיףכן, דיסני. אנחנו יודעים שעשינו אחד כזה לפני שנה, אבל זה היה

את כפות ידיו. "בכל אופן, אתם מחולקים לצוותים, זוגות או בודדים, לפי השיר הנבחר. הרשימה היאכזאת:"

"ג'ייסון, מיילס, וויל – 'אצלי תצאו גברים' מתוך מולאן," ממשיך אותו דניאל. "רון- 'חבר כמותי' מתוךאלאדין; מורגן- 'גלגל החיים' מתוך מלך האריות."

"דילן- 'בעולמם של בני האדם' מתוך בת הים הקטנה," עיניו של ווס מרפרפות על הדף. "הארי- 'השתקפות', גם כן מתוך מולאן," ווס ממשיך להקריא שמות עד שלבסוף הוא מרים את עיניו. "ואחרונים חביבים," הוא אומר ומסתכל עמוק לתוך עיניו של בליין עם חיוך מהסוג שתמיד גורר אחריו צרות. "בליין

וקורט- 'עולם חדש' מתוך אלדין."

עיניו של בליין נפערות כשהוא מגייס את כל כוחתיו על מנת להשאיר את הפה שלו סגור. "דואט?" הואשואל. "אני וקורט?"

," אומר קורט מהיכן שהוא לצידו. "אני לא יכול לשיר עם בליין. הוא- הואזה"אנחנו לא יכולים לשיר את הבחור של הסולואים. אני הבחור החדש."

"וזאת בדיוק ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך, קורט," מציין ווס בהתלהבות.

"כן, הוא – " בליין אומר. "קורט לא יכול לקבל תפקיד של בחורה. זה לא פייר."

, ובכלל, שמענו שאתם שרים טוב ביחד," אומר דייוויד ומחייךדיסני"הרבה קיבלו תפקיד של בחורה, זה אל עבר בליין חיוך ענק וזחוח. "ו, בליין, ממתי אתה מתלונן על בחירת השירים?"

"כן, בליין, מה יש, אתה פשוט לא רוצה לשיר עם קורט?" ממשיך אותו ווס.

"כן, בליין, למה אתה לא רוצה לשיר עם קורט?"

"מה קורט עשה לך?"

"מה- מה- לא – " בליין מסתובב אל קורט. גבותיו מכווצות, פיו פעור מעט, המבט שלו פגוע להחריד. בליין, בתגובה, מתכנן לפרטי פרטים את הרצח של ווס ודייוויד. "קורט," הוא אומר ומניח יד על הכתף

שלו. "לכבוד יהיה לי לשיר איתך. אתה יודע את זה. אל תקשיב להם."

"אז..." דניאל ממלמל בבלבול. "כולם בסדר עם השירים שלהם?"

בליין מסתובב בחזרה אל המועצה ומחייך אל השלישייה בפה סגור. "בטח," הוא מסנן.

," אומר ווס במעבר חד. "התווים נמצאים על הפסנתר, אתם מוזמנים למצוא את שלכם. תהנו."אוקי"

בדרך לפסנתר, בליין מתנגש בכתפו של דייוויד. "אתם הולכים למות," הוא לוחש, החיוך עדיין מהדהדעל הפרצוף שלו.

**

"אני הולך למות," לוחש קורט בהיסטריה לתוך הטלפון, כף ידו מהודקת סביב דפי התווים, ו – נהדר,הוא יצטרך לעבוד עם תווים מקומטים אחר כך.

מרסדס לא נשמעת נסערת. "מה קרה עכשיו? הוא החמיא על הדרך בה אתה מבטא ספרדית?"

"אני לומד צרפתית, מרסדס," נוזף בה קורט. הוא מסתכל סביבו, מוודא שאין איש באזור, לפני שהואמנמיך את קולו אף יותר, "לא – אה, אנחנו – שרנו ביחד."

"קורט," אומרת מרסדס בתקיפות. "סיפרת לי את זה אתמול. אנחנו כבר ניהלנו את השיחה הזאת. אנירוצה שתלך הביתה, תיכנס למיטה, ותקשיב לדסטניז צ'יילד עד שתהיה שפוי שוב, אוקיי?"

עוברות מספר שניות לפני שקורט מבין מה היא רוצה ממנו. "מה – לא. אנחנו שרים ביחד שוב. יש לנודואט ביחד. בוורבלרז. עולם חדש, מאלדין. אני לא יכול לשיר את זה עם בליין."

מרסדס נאנחת. הוא יכול לדמיין אותה מניחה את הפלאפון בין אוזנה לכתפה, נשענת לאחור ומשכלת ," היא אומרת, קולה הגיוני ומרגיע. לפחות היא מבינהBaby, it's cold outsideאת רגליה. "שרדת את

, לכל הרוחות. "זה לא יכול להיות יותר גרוע, נכון?" דיסנישזהו לא הזמן לבדיחות. הם שרים

"בטח שזה יהיה יותר גרוע," מתפרץ קורט. "זה כאילו – הסיפור שלנו. רק שיסמין לגמרי מאוהבת באלדין ואלדין פשוט לוקח אותה לנסיעה על המרבד שלו כי הוא נחמד ובעצם מאוהב בסדירה, כי היא

מגניבה ויש לה חכמת רחוב או משהו, וזה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי."

"לא הבנתי מילה ממה שאמרת כרגע," אומרת מרסדס, לאחר מספר רגעים של שתיקה. "איך בלייןהגיב?"

"הוא לא רוצה לשיר איתי," אומר קורט באומללות.

"הוא אמר את זה?"

"הוא ניסה להתחמק מלשיר איתי!"

"ומה אתה עשית?"

"ניסיתי להתחמק מלשיר איתו גם כן," אומר קורט מבלי להניד עפעף. "זאת לא הנקודה."

"ולמה עשית את כזה דבר?" שואלת מרסדס בסבלנות מרתיחה לחלוטין.

"כי אני לגמרי ולחלוטין מאוהב בו, ואני לא יכול לשיר איתו קלאסיקות דיסני, כי זה יהיה מביך לחלוטין והוא יבין שאני מאוהב בו, ואם הוא לא יבין, שאר הוורבלרז יבינו, והם יספרו לו, וזה יהיה משפיל

לחלוטין, ויהרוס את אלדין לנצח בשבילי. אני אוהב את אלדין, מרסדס."

"ועלה על דעתך שאולי הוא מעדיף לא לשיר איתך מאותן מהסיבות?"

"לא," משיב קורט ביובש. הוא חושב על עיניו של בליין ננעצות בו, היד של בליין על הכתף שלו. קורט זקוק לכל השליטה העצמית שלו כשהוא עם בליין. הוא לא יכול לשיר ליד בליין, זאת התאבדות. הוא

בקושי הצליח לעצור את עצמו בחג המולד, ושם היה מדובר בשיר פלרטטני, שיר של להתקרב ולסגת. הוא לא יכול פשוט לשיר על צעידה לתוך עולם חדש עם בליין. זה יהיה כמו לשיר אשליה. זה יכאב.

"תקשיבי, מרסדס, אני צריך לזוז."

"תודיע לי איך הולך," היא אומרת במהירות, ואז, "אל תמות."

הוא מחייך בעל כורחו. "תודה." לאחר מכן הוא טומן את הפלאפון בחזרה בכיס מכנסיו, לוקח נשימהעמוקה, ופותח בסדרה של צעדים מדודים לעבר חדר החזרות, שם בליין עדיין מחכה לו.

**

השיטה הנצחית של בליין הייתה לעצום את העיניים ולספור עד חמש לפני שהוא מתחיל, פשוט כדי . היא גורמת לו להרגיש טוב עם עצמו מספיק בכדי שהוא יוכלניסהשהוא יוכל להגיד שהוא לפחות

לצעוק על מי שזה לא יהיה בלב שלם.

."עכשיו"שניכם – " הוא מסנן לאחר מכן בקול נמוך. "יציאה אחורית.

ווס ודייוויד מחליפים ביניהם מבטים וכששניהם מבליעים חיוך, בליין שוקל ברצינות לצעוק עליהם כאן ועכשיו, אז הוא מתחיל לספור שוב. לא, זה עדיין לא עובד. הוא תופס בהם משני צדדיו ומוליך אותם

החוצה.

"רק בגלל שהייתם חברים שלי במשך הרבה זמן," אומר בליין, מעביר את המבט שלו מדייוויד לווס ובחזרה באיטיות לאחר שהוא טורק את הדלת מאחוריו. "אני כנראה אתן לכם לבחור את השיטה בה

אתם מעדיפים למות."

"הי, בליין, אנחנו עושים את זה בשבילך," אומר ווס.

"לא," אומר בליין. "אתם עושים את זה כי אתם חושבים שזה נורא, נורא משעשע."

"תראה, האפשרות השנייה הייתה להביא דבקון – "

"כרגע מוצבים עמוק בגיהינום שני כיסאות עם השמות שלכם עליהם," ממשיך בליין מבעד לשינייםחשוקות.

"אבל ברצינות," ממשיך דייוויד , מתעלם לחלוטין מדבריו של בליין. "אתה לא מתכוון לעשות את הצעדהראשון, והוא לא מתכוון לעשות את הצעד הראשון, אז חשבנו – "

," אומר בליין ומנסה בכל כוחו שלא להעביר את אצבעותיו בשערוארררג"אבל מי ביקש מכם – לשיר איתו את אחד משירי האהבה הכי קלאסייםלא רוצה לשיר איתו, ואני לא רוצהבעצבים. "אני שקיימים – "

– "מתחיל דייוויד אך נקטע כשווס מכה אותו על הכתף, ובצדק, אחרתBaby, it's cold outside"לא, כי בליין היה חייב לבעוט בו, וזה יכול היה להיות הרבה פחות ידידותי.

"אתם יודעים מה, אתם רוצים לצחוק עליי? תיהנו, באמת," ממשיך בליין מבלי להתייחס לדייוויד. "אבל ברצינות, תשאירו את קורט מחוץ לזה. הוא עובר מספיק דברים גם בלי ששניכם תרדו עליו עכשיו,

וכרגע, אתם לא יותר טובים מהאנשים שבגללם הוא עבר לכאן." הוא חושק את שיניו לאחר מכן כשווסודייוויד משפילים את מבטם. בליין מרוצה.

"בליין?" הדלת שמאחוריהם נפתחת, ובליין מסתובב אל עבר הקול. "יש איזושהי בעיה?" שואל קורטוגוון הקול שלו גבוה מהרגיל.

בליין מחייך אליו. "לא באמת," הוא אומר. "ווס ודייוויד חושבים שהם מצחיקים, זה הכל." הוא לוקח את ערימת התווים המקומטת שקורט מחזיק בידו. "בוא נלך להשתלט על הפסנתר," הוא אומר ומניח את

ידו על גבו של קורט, מוביל אותו בחזרה לתוך חדר החזרות.

"תראה," ממלמל קורט, ובליין רוצה שהוא יפסיק להראות כמו כלבלב פצוע. "באמת שאם אתה לארוצה לעשות את השיר הזה יחד, אין לי בעיה – "

," בליין נעצר ונעמד לפני קורט, מניח את שתי ידיו על כתפיו של קורט, מביטלא"לא, וואו, קורט, לשיר איתך. אתה יודע שאתה טוב יותר מהרובאשמחבעקשנות אל תוך עיניו. "אני אמרתי לך, אני המוחלט של האנשים כאן, אוקי?" הוא אמר.

קורט נושך את שפתו התחתונה כשחלקיק של חיוך מופיע בקצוות פיו. בליין רוצה לייבב.

לשיר איתך, אני נשבע." רוצה"בכלל," הוא אומר. "אתה יודע בעצמך שאני נהנה לשיר איתך, נכון? אני

וקורט באמת יותר טוב מרוב האנשים שם, ובליין באמת רוצה לשיר איתו, והשיר הזה היה איפשהו ממש קרוב להגדרה של "מושלם", אבל לא ככה. לא כמעט, לא כאילו. הוא לא רוצה לשיר על עולם

חדש עם הבחור שהוא מנסה מאוד שלא לרצות.

"טוב," אומר בליין ומסתובב בחזרה אל הפסנתר, מתיישב על הכיסא שמולו. "העיקר שקיבלנו את אחדהשירים הכי מוצלחים של דיסני."

השירים הכי מוצלחים?" שואל קורט בגבות מורמות. "השיר הזה לוקח בהליכה כל שיר אחר שהםאחד"הוציאו."

"מה, מה פתאום," אומר בליין. "בעולמם של בני האדם."

"טוב, זה אכן שיר מעולה," עונה קורט. "אבל אלדין פשוט יותר טוב מבת הים הקטנה."

, ככה ש – "אי פעם"לא," אומר בליין, מושך את המילה. "בת הים הקטנה של הסרט הכי טוב שיצא

קורט מנענע בראשו. "אלדין," הוא קובע נחרצות.

"אבל בת הים הקטנה מקסים," מתעקש בליין. "ומפחיד. והמוזיקה בו מצוינת. ו – "

"אבל אלדין פשוט יותר טוב."

"בת הים הקטנה."

"בליין," קורט נאנח וסוגר את שפתיו לכדי סדק צר. "אתה כל כך... גיי."

?"נסיכהישנו רגע של שקט לפני שבליין פורץ בצחוק. "אה, באמת?" הוא אומר. "

קורט צוחק ועל הפנים שלו נשאר אחד מהחיוכים שבולעים לו את כל הפנים, ולפני שבליין מספיק בכלל לחשוב הוא מניח את אצבעותיו על הפסנתר, נושם עמוקות ומתחיל לנגן. "בואי אראה לך עולם," הוא

שר, וזה קל יותר, פתאום. המוזיקה מהדהדת בתוך כפות ידיו ועוטפת את שניהם ולא צריך להעמיד פנים ככה, לא צריך לנסות להישאר מרוחקים. "אור נפלא מנצנץ פה/ רק אמרי נסיכה/ מתי הקשבת לצו ליבך?" הוא עוצר אז ומסובב את מבטו אל קורט, שעומד ובוהה בו. הוא מסתכל לרגע אל תוך עיניו ואז

זז מעט הצידה, מפנה לו מקום לידו על הכיסא.

"אם תושיטי ידך," הוא ממשיך כשקורט מקבל את ההזמנה ומתיישב לידו, גופו צמוד לזה של בליין. "אזמפלא אל פלא/ למסע על מרבד קסמים למעלה אובילך/ עולם חדש."

** מאוחר יותר, קורט יגלה כי הליריקה היא כמו עצם התקועה בגרונו, טעם מר בפיו. הוא ידמיין כי אם

ישוב לחדר החזרות, יוכל לשמוע אותם שרים שוב, כמו רוח; כמו הד. הוא מתגעגע לדרך בה בליין מביט בו כשהם שרים. הוא מתגעגע לדרך בה ידיו של בליין מרפרפות מעל שלו, לפני שהוא משיב את

תשומת ליבו לפסנתר. הוא מתגעגע לקולו של בליין, עוטף אותו כמו חיבוק, כמו שקורט מדמיין שנשיקה אמורה להרגיש. אז קורט ממיר שיר בסיפור שלם, הופך רגע לזיכרון, להיסטוריה. זה קל יותר מלהרגיש

שלא היה לו כלום.

החיים אפורים להחריד, מחוץ לשיר שלהם – בליין שולח לעבר קורט את החיוכים המקסימים שלו ממרחק בטוח, וקורט צריך ללבוש את אותם הבגדים מדי יום, מרגיש כאילו מלכת הלבבות תגיע בכל

רגע ותצווה לצבוע אותו באדום. זה לא קורט שרוצה את מה שהוא לא יכול להשיג, ולא קורט שפשוט לא רוצה להיות לבד. זה קורט שרוצה את מה שהוא לא יכול להשיג, ופשוט לא רוצה להיות לבד, ומאוהב

עד מעל הראש בבליין, והוא לא ידע שהאחרון יכול לכאוב בדיוק באותה המידה. כלומר, הוא כן –תאורטית. הוא שר על זה. אבל הוא בכל זאת לא ידע.

הם מתאמנים הרבה. רייצ'ל לעולם לא הייתה סולחת לקורט לו הוא היה נותן ללב השבור הטיפשי שלו למנוע ממנו לתת את הביצוע הכי טוב בקבוצה, וקורט בורח לשירה – לעיניים הירוקות של בליין ולדרך בה העולם מחריש תחת קולם. בליין מסתכל על קורט כאילו שקורט הוא לא היחיד שגילה עולם חדש, כאילו שדבר מה בבליין השתנה פשוט מפני שקורט ליד, וקורט מעולם לא ידע כיצד להרפות מדברים

כאלה.

בסוף כל חזרה, בליין מתחיל לזמזם את 'בעולם של בני האדם' בכדי להרגיז את קורט, לוחץ את ידו לתוך הכתף של קורט בצורה שלחלוטין מקמטת את בד החולצה שלו, ומדבר על ארוחת הערב ועל

פוטבול ועל טריגו'. קורט מקשיב למרות שלא אכפת לו. קורט מוקסם למרות שזה מעצבן, וההפך אני כמו כוכב שביט / שאורהמוחלט מרומנטי. הוא רוצה להמשיך להסתכל לתוך עיניו של בליין, לשיר:

, שוב ושוב, עד שזה יהיה נכון. ולא אחזור עכשיו אל עברי/ הצית

**

צלצול הפעמון מביא עימו זרם של תלמידים, ובליין, שנשען על הקיר, נעמד על שתי רגליו. בחסות החורף, המורה שלו לצרפתית חלתה בשפעת והשאירה אותו עם שעה חופשית, ויותר מידי זמן פנוי,

לאור העובדה שהרוב המוחלט של החברים שלו לומדים ספרדית.

שני צעדים אחרי שהוא יוצא מדלת בניין בית הספר, בליין מחליט שהשיער שלו יקר לליבו מכדי לחשוף אותו לרוח המזעזעת שבחוץ והוא בורח בחזרה פנימה. הוא בעיקר עצבני, באמת, ועייף. החתול שלו

החליט להישכב באמצע המיטה בלילה ולמנוע ממנו לשכב בכל תנוחה הגיונית קיימת, והשיר המזדיין מתנגן בלופים בראש שלו, לא משנה כמה חזקה המוזיקה שהוא שומע דרך האוזניות, וההורים שלו גמרו

את החלב בבוקר והוא היה צריך לחכות לקפה עד שהגיע לבית הספר וגם אז הבחורה בקפיטריה לאעשתה אותו מוצלח בכלל.

בוקר פורה, בכל מקרה.

אם כבר, הוא חושב, הוא צריך לקנות לעצמו עוד קפה. כפיצוי על ההוא מלפני שעתיים. ו, הי, לכולם מגיעה הזדמנות שנייה. זה בטח יוכל לסדר חלק מהבעיות שלו כרגע, מהסיבה הפשוטה שלקפה יש מין

כוח נסתר שכזה.

"לאטה," הוא מזמין כשהוא מגיע לדלפק בקפיטריה, שולף את האוזניות מתוך האוזניים שלו, מחפש בכיס מכנסיו אחר כסף קטן. "את יודעת מה," הוא אומר, מביט לרגע בשטר שבידו ומלחלח את שפתיו.

"שניים. שני לאטה."

וככה הוא מוצא את עצמו נשען על הקיר מחוץ לכיתה שבה לומד קורט, מחזיק שני כוסות קרטון מלאותבקפה, מתופף באצבעותיו על אחת מהן.

לא קל לפספס את קורט, בסופו של דבר. הוא... זוהר, איכשהו, וההליכה שלו כל כך קלילה שבליין יכול . כשהוא מרים את מבטו בליין מרים לעברו גבה אחת וכוס קפה,מרחףלהישבע שלפעמים הוא פשוט

ומחייך אליו חצי חיוך.

"אתה יודע כמה זה לא בריא לעור הפנים שלך?" אומר קורט, סורק את כוס הקפה המושטת מספרפעמים.

"אני מוכן לעשות הרבה דברים בשביל עור הפנים שלי," אומר בליין. "לוותר על קפה הוא לא אחדמהם."

קורט מגחך ומושיט את ידו לתפוס בכוס. כשאצבעותיו מתחככות באלה של בליין, קורט תופס את מבטו, ובליין לא ממהר למשוך את ידו. הוא משאיר את אותה יציבה על הכוס רגע אחד יותר מהמקובל,

כאילו זה באמת יעשה איזשהו הבדל. כאילו קורט יבין.

"יש לך תוכניות מיוחדות?" שואל בליין.

שאני יוצא לרוח הזאת. או,סיכוי"לא באמת," הוא אומר. "כמה מהבנים יוצאים לשחק כדורסל, ואין אתה יודע, הולך לשחק כדורסל."

בליין צוחק. "יופי," הוא אומר. "אז בוא איתי."

"לאן?"

בליין מכווץ את שפתיו. "אין לי מושג," הוא אומר, אבל עדיין ממשיך להוביל. "זה לא משנה," הוא ממשיך. "העניין הוא שלא בילינו הרבה זמן ביחד, רק שנינו – בלי לשיר, בכל אופן – אז החלטתי לחטוף

אותך."

"אחרי שבדקת שאני לא מפסיד שום דבר חשוב," מציין קורט.

"כמובן," אומר בליין, ופותח דלת של כיתה ריקה. "אתה מבין, זה הרי ידוע שהחטיפות הכי יעילותמתבצעות כשלנחטף אין שום מקום חשוב להיות בו לאורך הזמן בו הוא חטוף."

"אני לא מתכוון להעמיד פנים שעקבתי אחרי מה שאמרת עכשיו," אומר קורט ומתיישב על אחדהשולחנות, מסכל את רגליו.

בליין שוקל לרגע להתיישב מולו ולהפוך דברים ליותר פשוטים, אבל היה לו בוקר ארוך ואין לו כוח להיאבק, אז הוא לוגם מהקפה שלו ומתיישב ליד קורט. השולחן גדול מספיק כדי לא ליצור בכלל מגע,

אבל הוא נצמד אליו בכל זאת.

זה מעשה נואש וטיפשי ופתטי, אבל כרגע 'פתטי' במילא השם האמצעי של בליין, אז זה בסדר.

הוא מעביר את הכוס מיד אחד לשנייה, ואז את מבטו אל קורט. "הי, קורט?" הוא אומר ובוחן את פניו. את הדרך בה השערות שלו מונחות בקפידה אובססיבית, ואת הצבע של העיניים שלו, והשפתיים

הכהות והעיקול של הסנטר.

"ממ?"

"אתה שמח?" הוא שואל, ולא יודע בדיוק מאיפה השאלה באה. "אני מתכוון – " הוא ממשיך. "אתה? טוב לך כאן?"פהשמח

"מה זאת אומרת?" שואל קורט, מותח את המילים.

"זאת אומרת – " בליין פותח את פיו וסוגר אותו. "זאת אומרת, אתה מרוצה, אחרי הכל? בלי כנריותהפעם ובלי תחרויות ובסופו של דבר ואחרי הכל. אתה שמח?"

קורט מרים את מבטו ומקבע אותו בנקודה רחוקה משניהם. הגב שלו זקוף והשפתיים קפוצות והואאלגנטי כתמיד, ובליין יכול לראות את השאלה חולפת הלוך ושוב בתוך ראשו.

והיא חשובה, השאלה. ואמיתית. וקורט יודע את זה ובליין יודע את זה, אז הם נותנים לשניות לחלוףביניהם כי כנות זקוקה לכבוד המסוים הזה.

"בדרך כלל," קורט אומר לבסוף, עדיין מבלי להביט בבליין. "לפעמים אני בטוח שעשיתי טעות."

בליין מהנהן. "אתה לא," הוא אומר. "אני יודע... אני יודע שזה קשה, להרגיש כאילו נתת להם לנצח.אבל זה לא באמת הפסד כשהמשחק מכור."

"זה לא באמת משנה את העובדה שברחתי," אומר קורט, והקול שלו רחוק ושקוע במקום אחר.

"קורט, תקשיב לי," אומר בליין, ותופס את ידו את הסנטר של קורט, מסיט את פניו לעברו. העיניים שלו מתמקדות באלה של בליין עכשיו, והן בהירות וחודרות ובליין בטוח שהוא פשוט נעלם לתוכן. "מעולם

לא פגשתי מישהו שנלחם יותר חזק ממך, בסדר?" הוא אומר ועדיין לא מוריד את היד, עדיין לא מסיטאת מבטו. "מעולם."

רגע מאוחר יותר, לפני שבליין מספיק למצמץ, קורט משתחרר מאחיזתו ועוטף את צווארו של בליין בידיו, פניו צמודות לשלו ואצבעותיו תופסות בחולצתו. וזה עקום ומוזר, כי שניהם עדיין יושבים, אבל

קורט נאחז בו בחיבוק ובליין כורך את ידיו סביב מותניו של קורט בחזרה ועוצם את עיניו וחושב שאם הוא רק היה יכול, הוא היה מעלים את העולם בשביל קורט, היה לוקח את כל המשקל שמונח על כתפיו

אל אלה שלו.

ובכל זאת, קורט אמנם נאחז בו, אבל בליין יודע שהוא מעולם לא באמת היה צריך את זה.

**

לאורך כל אותו היום, קורט יכול להרגיש את ידיו של בליין עטופות סביבו. ובכן, לא בדיוק. הוא מרגיש את תופעות הלוואי – את הסומק המטפס במעלה צווארו, והדרך בה ליבו פועם מהר יותר, למרות

שבליין בכלל ניסה להיות מרגיע. הדחף להתפרק, לשקוע לתוך אדם אחר באפיסת כוחות. להפקיד אתעצמו בידי מישהו אחר לרבע שעה, עשר דקות. אולי רק שתיים.

הנסיעה לדלטון ארוכה להחריד, מזג האוויר נוראי והדרכים צרות; דלטון הוא בית ספר עבה ורחב ושקוף כמו בועה, וקורט לא מרגיש כמי שברח, אלא כמי שעדיין בורח. בליין תמיד אפשר לו לבקש עזרה מבלי

להיות חלש )וזה מצחיק, לחשוב על כל זה במקום בו קורט קיווה לא להזדקק לעזרה כלל(.

הוא מלודרמטי מדי, כנראה. ככל הנראה צריך לקחת דברים יותר בקלות. הוא פשוט לא רגיל.

הוא בחדר, כרגע, פושט את התלבושת האחידה שלו, בוהה בארון הבגדים שלו כפי שבוהים בחברותיק, אחד שלא ראית הרבה זמן, ולוקח נשימה עמוקה.

הוא לומד באחד מבתי הספר הנחשבים באזור, כרטיס הטיסה החד צדדי מחוץ לאוהיו עליו קורט חלם, הוא שר דואט עם בליין ועדיין לא מת באופן פתאומי, הוא הולך לפגוש את מרסדס בעוד שעתיים,

והז'אקט הכחול שלו מהמם, אז קורט הולך ללבוש אותו.

הכל יהיה בסדר.

כמובן, קורט הוא אדם תמים. קורט הוא אדם טיפש. כשקורט הניח שהכל יהיה בסדר, הוא לגמרי שכח שהוא ומרסדס פוגשים את ווס ודייוויד בברדסטיקס. ושיש תקופות מסוימות בחייו של אדם במהלכן

פשוט כדאי לשמור את החלקים הנפרדים של חייו, ובכן – נפרדים.

או, במילים אחרות: מרסדס כלבה. והז'אקט הכחול כל כך לא מפצה על זה.

זה מתחיל מוקדם יחסית, לפני שהאוכל הגיע, וכולם עדיין מנסים להחליט אם כדאי לסיים אספקה שנתית של מקלות לחם. קורט ובליין דנים, לתומם, בעניינים הנמצאים ברומו של עולם )ניל פטריק

האריס ביים הפקה של רנט וקורט עדיין לא מאמין שהוא לא היה שם, וקורט צריך לחזור אחורה בזמן ולהיות שם, כזה, עכשיו, ובליין לגמרי מבין אותו כי בליין הוא בן אנוש מושלם(, כשהפלאפון של דייוויד מצלצל. כשקורט מבלה עם בליין, יש לו הגינות להתעלם מן הפלאפון שלו. אבל קורט הוא הג'נטלמן

(. 2005, דייוויד? ברצינות? הם לא חיים ב5היחיד בכל דלטון, בכל מקרה. )אוה, ו – מארון

דייוויד שולף את המכשיר בכיס הז'אקט שלו, שולח מבט חטוף בצג, ואז מרים אליהם מבט מתנצל. "אניחייב לענות. נראה לי שאני אצא."

מרסדס, שעד אז לגמה מהשייק שלה בשעמום מופגן, מחייכת מאוזן לאוזן, מטה את ראשה לצד,ובשילוב המבט והקול התמימים ביותר ביקום, קוראת: "אבל יקירי! קר בחוץ!"

קורט כמעט ונחנק מהתה הקר שלו.

בליין זוקף את גבותיו לעברו.

," הוא אומר,ימיםדייוויד מגחך. "אלוהים אדירים, אל תתחילי. בליין שר את הדבר הנוראי הזה במשך לפני שהוא מצדיע ועוזב את המסעדה.

קורט נלחם בדחף לטעון אקדח עם מקלות לחם ולירות בו.

"ימים, הה?" שואלת מרסדס את בליין, בזמן שקורט בוהה בהפגנתיות בצלחת שלו.

"זאת העבודה שלי," משיב בליין בשלווה – כי ברור שלבליין לא אכפת, וזה לא אומר לו שום דבר, ואלוהים, קורט היה מסוגל לשמוע את השיר הזה מבלי לשקוע במחשבות על הגוון המסוים של הירוק

בעיניו של בליין, פעם.

מרסדס, בתגובה, משמיעה מעין "המממ" סקפטי. לאחר שתיקה מבורכת שנמשכה, למרבה הצער,רגעים ספורים בלבד, היא שואלת, "אז קינגס איילנד לא ארגנו לכם חזרות לפני המופע?"

בליין ממצמץ לעברה. "הם כן. לא שזה עזר למינדי – הבחורה ששרה איתי. יש אסונות ווקאליים שפשוט אי אפשר למנוע," הוא מניד בראשו בצער. קורט נאלץ להילחם בדחף לקום ממקומו, לכרוך יד סביב כתפו של בליין, ולנחם אותו על כך שנאלץ לשיר עם אדם שאינו קורט. יש לו הרגשה שזה יהיה חסר

טאקט.

מרסדס מושכת בכתפיה."פשוט הנחתי, כי ביקשת מקורט לעזור לך להתכונן –"

"שמעת את הסינגל החדש של ריהאנה?" אומר קורט במהירות.

"אני שמעתי," אומר ווס בהתלהבות, ובאמת, קורט מחבב את הבחור, כשהוא לא יושב מאחורי שולחןהשופטים המוגבה ההוא ומחלק כנריות לאנשים תמימים.

"אז איך קורט מסתדר בדלטון?" פונה מרסדס אל ווס. "שמעתי שזה עולם חדש לחלוטין."

ו – הי, גם אם החיים של קורט מתפרקים סביבו, הוא תמיד יכול להתנחם בעובדה שהחברים שלו כלכך מחוכמים.

אולי זה רק הדמיון שלו, אבל קורט מוכן להישבע שווס מגחך ברשעות. "הוא מסתדר. את יודעת, בלייןמדריך אותו."

"שמעתי שהם אימצו ציפור?"

"לא אימצנו שום דבר, הציפור הזאת מסמלת את הקול שלי," מסנן קורט מבעד לשיניים חשוקות.ברצינות, בפעם הבאה שהוא במכרה? הכנרית באה איתו.

"אתה צודק," אומרת מרסדס. "זה הרבה פחות גיי."

באותו הרגע, דייוויד חוזר לשולחן, מהדק את הצעיף המשובץ המזעזע שלו סביב צווארו. "אז בקי רוצהשאני אבוא לראות אותה היום."

מרסדס מגלגלת את עיניה. "אבל קר –"

"בחוץ," משלימים ווס ודייוויד בהרבה יותר מדי התלהבות.

"מה אמרת לה?" שואלת מרסדס.

"רק עוד משקה אחד," משיב דייוויד.

החיוך של מרסדס רחב להחריד. "אני אזמין."

קורט נאנח, שוקע לאחור בכיסאו, וחושב על שיטות עינוי עתיקות, שאולי ואולי לא הגיע הזמן להקיםלתחיה.

העניין הוא, מרסדס באמת מנסה לעזור לו, בדרכה חסרת הטאקט והמיוחדת. אבל הם לא בגלי עכשיו. היא לא יכולה לזרוק הערות לחלל האוויר ולצפות שהכל ייפתר ברגע שקורט יחליט לקום ולשיר על מה שמציק לו. וקורט – הוא באמת התנהג כמו שצריך, עם בליין. הוא באמת ניסה. הוא לא פיתח אשליות, נטע את עקבי נעליו עמוק בתוך הקרקע ונשאר שם, וניסה שלא להיות ישיר מדי, לא לחזור על אף אחד

מן הדברים שגרמו לפין לקרוא לו 'מתרומם' בשנה שעברה. והוא לא צריך שמרסדס תשב כאן ותצייר את כל הדברים שקורט נמנע מלחשוב עליהם. זה מרגיש כמו רמאות, וזה כואב, וקורט הולך ליפול חזק.

ובליין פשוט יושב שם, מסתכל על קורט רק מזוויות עיניו, שולח לקורט חצי חיוך, לחייו סמוקות, וקורטמתעב פחדנים, אבל הוא לא רוצה לקוות, כרגע.

הוא מסב את תשומת ליבו בחזרה לשיחה בדיוק כשמרסדס שואלת האם הם מתכננים לשיר את "נשק אותה" במסגרת פרויקט הדיסני שלהם. אם השיער שלו לא היה מושלם כרגע, הוא היה דופק את הראש

בשולחן. חזק.

**

בליין לא באמת מבין מה הולך עם הארוחה הזאת. זה היה אמור להיות כיף, אמור היה לאפשר לקורט לחבר בין שני העולמות שהא חי בהם. איכשהו, הם הגיעו למצב הזה, ובליין תוהה באיזה שלב הופיעו

זוג שדים מהגיהינום והחליפו את החברים הכי טובים שלו ואם הוא שקוף עד כדי כך שגם מרסדסקולטת ולמה הוא וקורט היחידים שמנסים לנהל איזושהי שיחה.

בשורה התחתונה, בכל אופן, בליין תוהה על חשבון מי לעזאזל הבדיחה.

"אתם מתכננים לשיר את "נשק אותה" במסגרת פרויקט דיסני שלכם?" מרסדס שואלת והעיניים שלדייוויד בורקות בניצוץ מרושע.

"וואו," הוא אומר לווס. "אני לא מאמין שפספסנו את השיר הזה."

"אתה יודע," מהרהר ווס. "באמת עוד לא בחרנו שיר נושא משותף."

עומד למות.באמתבליין לוגם מכוס המים שלו באיטיות. מישהו

"הי, בליין," אומר לפתע ווס, משנה את הנושא במפתיע. "אתה לא תאמין את מי ראיתי אתמול."

בליין לא מגיב. הוא באמת, באמת לא רוצה לדעת. בכלל.

"דייוויד," משלים ווס עם חיוך שמסרב לרדת לו מהפנים.

בליין נחנק. קורט מעביר את מבטו ממנו אל ווס.עכשיו

"דייוויד... שיושב איתנו בשולחן?" שואל קורט בגבות מכווצות.

דייוויד צוחק. "לא," הוא אומר.

"דייוויד ה-אקס," אומר בליין ומחייך אל קורט ו, הי, הנה, הוא רגוע שוב. באמת. לא אכפת לו. זאת לאהרגל שלו שקופצת מתחת לשולחן. הוא לא מרגיש צורך עז להרוג אף אחד. הכל בסדר.

שהם מזכירים את דייוויד.מאמיןהוא לא

"הם יצאו שנה שעברה," מסביר ווס באדיבות יוצאת דופן. "הם היו ביחד, מה, חצי שנה?"

"המ," המבט של דייוויד רציני ושקול. בליין שוקל ברצינות תהומית לדפוק את הראש בשולחן. "יותר כמושמונה- תשעה חודשים, אני חושב."

אוקי, בליין חושב. אוקי. הוא עוצם לרגע את עיניו וממש יכול לראות את עצמו מזנק על ווס ודייוויד, כלאחד בתורו, וחונק אותם למוות. עם חיוך של ניצחון. כן.

הוא מרגיש עכשיו יותר טוב.

"הוא גדול מאיתנו בשנה," ממשיך דייוויד. "ובערך מטר שמונים וחמש ובלונדיני."

"והעניין הוא," אומר ווס, מדבר ישירות אל קורט. "שזה היה ממש לא צפוי. אני מכיר את בליין כבר בערך הטיפוס של בליין. תמיד הייתי בטוח שהוא לא בקטע של גבוהים בכלל,"לאשלוש שנים, ודייוויד הוא

הוא אומר. בליין בולע רוק ומביט בקורט רק מזווית עינו. הוא תוהה את מי צריך לשחד כדי שהאדמה. "או בלונדינים," סיים ווס.עכשיותבלע אותו, כאילו,

חייב"כן, והוא שנא את רנט. והוא לא ידע לשיר," מהנהן דייוויד בכובד ראש. "ו, באמת, החבר של בליין לדעת לשיר. קורט, למשל – "

לדבר על האקסים שלי," קוטע אותו בליין ולעזאזל עם נונשלנטיות.מפסיקים"אוקי, אנחנו

"רק חייב לומר שלא אהבתי אותו," אומר דייוויד.

"אני שמח," מסנן בליין, לוקח ביס מהמנה שלו בהפגנתיות.

דייוויד, ווס ומרסדס זורחים מאושר והוא תוהה מתי הם החליטו שיהיה כיף להרוס לו את החיים.

"בכל מקרה," אומר דייוויד. "התחלנו ללמוד בהיסטוריה על יוון העתיקה, וכחלק מהמסורת לכל בן צעיר היה חונך מבוגר ממנו ו, מסתבר ש, שימו לב," הוא אומר. "כחלק מהטקסים שלהם הם נהגו לשכב

אחד עם השני – "

"לא הייתי צריך ללכת, דייוויד?" אומר בליין ותוהה למה לעזאזל מבטים לא יכולים להרוג.

רעם נשמע בחוץ ודייוויד מושך בכתפיו. "אבל קר – "

"אני יודע," בליין מחייך אליו, יד אחת מונחת על רגלו ומכווצת לאגרוף. "זאת בדיוק הנקודה שלי."

"הי, אתם יודעים – " פותחת מרסדס אבל נקטעת על ידי קורט.

"אולי כולנו צריכים ללכת," הוא אומר במהירות.

"כן," אומר בליין. הוא רוצה להתנצל בשמם. הוא רוצה לרצוח אותם. הוא רוצה להעלם.

הוא מביט בקורט, לחייו סמוקות ומבטו בורח מהמבט של בליין והוא מהמם.

הוא רוצה את קורט.

"אולי באמת כדאי," הוא משלים.

**

הוא נפרד ממרסדס בחיבוק, שומר על הבעת פנים קפואה כשהוא רוכן ללחוש לאוזנה: "את יודעת שאת מתה, נכון? את לא תדעי מאיפה זה מגיע, ואף אחד, אף פעם, לא ימצא את הגופה." היא מגחכת

בצורה המבהירה לקורט בדיוק כמה ברצינות היא לוקחת אותו, עוטפת את אצבעותיה סביב כף ידוולוחצת קלות, לפני שהיא מתרחקת ממנו, מנופפת לבליין, דייוויד ו-ווס, ועושה את דרכה הביתה.

זה בסדר. הוא יתקשר אליה מחר, ויצעק. המון.

ווס ודייוויד טופחים על כתפו של בליין, שולחים לעבר קורט מבטים מטרידים לחלוטין )ווס מחייך בצורה הגורמת לקורט לתהות האם הוא הולך להרוג אותו(, ובשעה שכל אחד מהם פונה לרכב שלו, קורט נתקף בדחף לאחוז בזרועותיהם ולגרום להם להישאר כאן, להתחנן בפניהם שלא להותיר אותו עם

בליין. הוא רצה שהם יעלמו, קודם )אולי למרתף עינויים של רוצח פסיכופת כלשהו(, אבל עכשיו הםהולכים, ובליין מתכנן ללוות את קורט הביתה, וקורט פשוט לא רוצה להיות איתו לבד.

ואז הם נעלמים במעלה הרחוב וקורט מביט קדימה, לעברו של בליין. על פניו נסוכה הבעה שקורט מפרש כ'מה עובר על העולם, לכל הרוחות?' ומוצא אותה מקסימה לחלוטין, וכל מה שקורט רוצה

לעשות זה להיות קרוב אליו, לסגור כל מרחק קיים בינו לבין בליין; לנשום אותו, לספוג את חום גופו, להרגיש כשהוא זז. ואז לברוח משם כל עוד נפשו בו, לפני שבליין יספיק להגיב )כי בריחה היא לא רק

פחדנות, היא גם דחייה, וקורט לא מסוגל להביא את עצמו לחשוב על בליין שמתרחק ממנו(.

"זה היה ערב, אה, מעניין?" מציע בליין. הוא נשמע נבוך, וקורט מבחין בדרך בה ידיו טמונות עמוק בתוך כיסי המעיל שלו, כתפיו שחוחות, נראה כמי שעומד להיבלע בתוך הלילה, להפוך לדמות סתמית ברקע

של אנשים, מכוניות, דיינרים ופנסי רחוב. קורט נאבק, בפעם השבעים אלף, ברצון להיאחז בו, לנעוץטלפיים ארוכות לתוך זרועו של בליין עד שיוותרו סימנים אדומים בעורו. ללכת עם בליין לכל מקום.

במקום זאת, הוא מחייך, ואומר, "מעניין זאת דרך יפה להגדיר את זה." קורט הוא התגלמות השליטההעצמית.

בליין מחווה בידו לעבר היציאה ממגרש החניה, והם מתחילים ללכת באיטיות, בליין מהדק את המעילסביב גופו, קורט נושך את שפתו התחתונה כאילו היא אשמה בכל מה שקורה לו.

"אני מצטער על ההתנהגות של ווס ודייוויד," אומר בליין לפתע, בדיוק כשקורט התחיל להתרגל לשקט, לאוויר הקר שעוטף אותם. "הם, אה – אני לא בדיוק יודע מה עבר עליהם היום." הוא מתבונן בקורט תוך

כדי הליכה, בצורה הגורמת לקורט לפחד שהוא עומד להיתקע בעמוד ולקבל זעזוע מוח ולמות, והי, זה יהיה סיום מושלם ללילה המקסים הזה. הוא פותח את פיו להגיב )"זה בסדר, החברה המפגרת שלי

התחילה את כל העניין", ו – "אז שמת לב, הה?" ו – "הם לא באמת עומדים לשיר 'נשק אותה', נכון? כי אני אתאבד."(, אבל בליין ממשיך לדבר לפני שהוא מספיק, קולו נמהר, כאילו שקורט עומד לשנוא

אותו, או משהו. "אני רק רוצה שתדע שזה לא היה קשור אלייך. זה היה – זה קטע שהיה להם איתי. הם לא ניסו להלחיץ אותך או להביך אותך, או – לעזאזל עם זה. בוא נסכם שאני אהרוג אותם והכל יהיה

בסדר."

קורט מוצא שהוא צוחק בעל כורחו, קצר וחנוק. "אני אעזור לך אם תעזור לי להיפטר ממרסדס." מדואט לרצח משותף – מי אמר שמערכת היחסים שלהם לא מתקדמת. כשבליין ממשיך להיראות מוטרד

להחריד, מקרין אי נוחות בצורה שקורט מעולם לא ראה בו קודם, הדרך בה הוא עומד, ומדבר, ופשוט לא לגמרי נראה... שם, קורט מוסיף, "זה בסדר, בליין, אני יודע שלא היו להם כוונות רעות." אם

. השטןמתעלמים מהעובדה שהם, נו,

"הם השטן," משיב בליין, ייאוש חרוט בקולו, וקורט רוצה לקפוץ עליו.

"עזוב," אומר קורט, קולו חד משהיה רוצה. "בוא נדבר על משהו אחר." מפני שקורט יצא מהמסעדה עם לחץ בחזה שכנראה יהרוג אותו לפני שיגיע הביתה, ובליין נראה – ובכן, לא בדיוק עצוב, או עצבני. פשוט

כמו מישהו שצריך שיסיחו את דעתו מהחיים. וקורט באמת רוצה להיות חבר טוב, גם אם הוא לא יכוללהיות שום דבר מעבר לזה.

"כן," נאנח בליין. "אתה צודק." משתררת שתיקה של מספר רגעים, במהלכה קורט מנסה נואשות להגות נושא חדש, כי, אוקיי, הוא כנראה לא חשב על התוכנית הזאת עד הסוף, לפני שבליין מתפרץ,

"אני לא מאמין שהם דיברו על דייוויד. מה הם חשבו לעצמם?" הוא נועץ בקורט מבט מלא תוכחה, בשבילכאילו על כך שקורט לא משוכנע כי ווס ודייוויד הם חלאת האנושות, לפני שהוא ממשיך, "כלומר,

?" מה זה היה טוב

ו – הי, זה לא שקורט היה מאושר לשמוע שבליין יצא עם בחור גבוה ובלונדיני במשך שמונה חודשים. אבל אתם לא רואים אותו מקטר על זה בנוכחות אנשים אחרים, וגורם להם לרצות לעצור במקום, לרקוע ברגליהם על הרצפה, ולצעוק מרוב תסכול. לפני שקורט מספיק להוציא הגה, בליין ממשיך,

"וכאילו, כן, אני יודע שהם לא סבלו את דייוויד. אני בקושי סבלתי את דייוויד. אבל למה, לכל הרוחות, הם חשבו שזה קשור עכשיו?" הוא משווה לקולו טון מוזר, וממלמל, "'בליין צריך חבר שיודע לשיר'. מי

האידיוט שנתן להם את היכולת לדבר בכלל?"

ו – ובכן, קורט לגמרי חושב שבליין צריך חבר שיודע לשיר. אבל הוא מחליט לשתוק. למעשה, אם לקורט יהיה חבר שלא יודע לשיר, קורט כנראה ימלוק את ראשו. למעשה, אם לבליין יהיה חבר שאינו

קורט, קורט ככל הנראה ימלוק את ראשו. אבל זאת לא הנקודה.

בליין ממשיך להתלהם, מלווה בהבעות פנים דרמטיות ותנועות ידיים שתמיד גורמות לקורט לרצות לעטוף את כפות ידיו של בליין בשלו. לא בשביל לעצור אותו – פשוט בשביל לנוע איתו, בשביל לגעת.

אז בליין מקטר על החברים הכי טובים שלו וקורט שונא את היקום, שונא את בליין ושונא את דייוויד האקס, שונא את כל מי שבליין אהב אי פעם, ואת כל מי שאהב את בליין – כי אין סיכוי שהם רצו אותו בדיוק כפי שקורט רוצה, היו זקוקים לו כמו קורט. כי קורט מעולם לא באמת הפנים את הקונספט של

אהבה נכזבת. מעולם לא באמת הצליח להשלים עם העובדה שבן אדם אחד מרגיש כל כך הרבה, והבנאדם האחר פשוט לא מרגיש שום דבר. זה אידיוטי. זה מעליב. זה הופך רגשות לרנדומאליים, לדבר

מה נלעג.

וזה לא סוף העולם – אף אחד לא מכה את קורט, או מאיים על החיים שלו, או קורא לו מתרומם. אבל והוא עדיין לא לגמרי מבין. כואב לוזה בליין, שעומד לידו. זה בליין שקורט לא יכול להשיג, ו

הוא מתבונן בבליין, דוחק את המילים שבליין יורה הצידה עד שהוא שומע רק קול, רואה בחור נמוך ממנו בסנטימטר או שניים, עם שיער מתולתל ועיניים ירוקות; והוא מעצבן לחלוטין כרגע, וקורט רוצה

לדרוך עליו עם עקב המגף שלו. והוא חושב על בליין שאחז בידו של קורט והסתכל עליו כשהוא שר, והיה כל כך יפה, היה האדם הכי חזק והכי נכון שקורט ראה אי פעם. על כך שלחצי דקה, קורט באמת חשב שבליין עשוי להכות אותו, וזה גורם לו לצחוק ממש חזק, בימים אלו. הוא חושב על בליין שפשוט

נכנס לחיים של קורט כל כך בקלות, כאילו שלהיות לידו לא מסובך אפילו קצת. חושב על כך שהוא ובליין אוהבים את אותם גיליונות של ווג. על כך שהוא אמר לו, לפני כמה ימים, שהוא מתגעגע לבגדים

הרגילים של קורט. על כך שהוא באמת אוהב פוטבול, ולהיות לידו בזמן שהוא מדבר על ספורט זה כמולשמוע אדם מדבר ג'יבריש, ובכל זאת להבין כל מילה שנאמרת.

הוא חושב על כך שהוא בחיים לא יפגוש עוד אדם כמו בליין, וקשה לו לנשום, לפתע. ויש מחנק בגרוןשלו, וסוף העולם כנראה הגיע, למרות שכולם הבטיחו שזה לא יקרה.

"קורט – הי, קורט, אתה בסדר?" כי כנראה שקורט עצר. וכנראה שהעיניים שלו דומעות )הרוח. זה מה שהוא יספר לבליין, ובליין יאמין לזה, כי זה מה שבליין חייב לקורט(. וכנראה שהוא לא אמר דבר במשך

עשר דקות. וכנראה שהוא מתנהג מוזר, וכנראה שבליין דואג לו. ולעזאזל עם העולם.

"כן," אומר קורט באיטיות, כאילו מדובר במשפט. לאחר מספר רגעים הוא קולט שאפילו בריטני לא הייתה מאמינה לו כרגע ומאלץ את עצמו להוסיף, "בליין – הכל בסדר." רק שהמילים שאמורות היו

לבוא לאחר 'בליין' נתקעות בגרונו, ובליין מסתכל על קורט כאילו הוא מפחד שזה יקרוס, ממש שם, עלהמדרכה. לקורט אין אנרגיות להתעצבן עליו, כרגע.

"קורט –" יש יד על הכתף שלו, כבדה ומסורבלת, עטויה כפפה ירוקה-אדומה שקורט שונא, ולא רק בגלל הדוגמא המזעזעת. "מה קרה?" יד נוספת, הפעם על הזרוע של קורט, והוא מרגיש חסר תועלת

ופגיע להחריד, עומד שם כמו נציב מלח, ומניח לבליין לדאוג בגללו. "אני רוצה לעזור." היד שנמצאת על הכתף של קורט זזה מעלה, נחה על הגבול בין לחיו של קורט לצווארו, וקורט מרגיש כמי שעומד

להיחנק, לפתע. החמצן שהיה בריאותיו התפוגג והוא לא יכול להשיג עוד, כי בליין יוכל להרגיש אותונושם.

הוא מצמצם את עיניו – הפשרה שלו עם הדחף לעצום אותן לחלוטין – ומדמיין את כל מה שבליין עשוי להגיד לו, כרגע. מ"אל תבכה", עד "יהיה בסדר" )קורט באמת ובתמים עשוי להרביץ לו(, ל"אני מצטער".

אבל הוא לא מדבר, פשוט מסתכל על קורט כמי שהמילים אזלו לו, עיניים מתרוצצות לאורך פניו של קורט כמו קצות אצבעות, כמו מגע )ככה בליין תמיד הסתכל עליו(, מבלי להבין שהוא מחמיר את

המצב, שקורט עומד לצאת מדעתו.

קורט לא טוב בנקודות שבר, מעולם לא באמת הבין כיצד להתפרק כמו שצריך, אבל בליין לוקח את ידו של קורט ומנחה אותו לשם, וזה לא מקום טוב להיות בו. קורט לא רוצה להגיע לשם. הוא חושב: אומץ.

ואז חושב על כך שלא לזה בליין התכוון. הוא חושב על כך שאולי לא תהיה לו הזדמנות נוספת, ואז חושב שזאת לא הזדמנות כלל. ואז בליין פותח את פיו להגיד דבר מה נוסף, וקורט לא מסוגל לתת לו לדבר.

"בליין," הוא פותח, מהוסס ורעוע, מדבר כמי שהיה כלוא ברגע אחד כבר נצח. "אני צריך ל –" הוא לוקח נשימה עמוקה, בלתי רצונית כמעט. העיניים של בליין מתרחבות, פיו עדיין פתוח קמעה. "אני צריך

להגיד משהו," ובליין בטח הבין, כי הוא לא אידיוט, וכי איך הוא יכול לא להבין, ואין לקורט דרך חזרה, וקורט נדפק, ולעזאזל עם אומץ. "תן לי לסיים – " הוא פולט במהירות, מבלי להבין באמת מה הוא

אומר. וזאת תמיד התחלה טובה. "תן לי לדבר, בסדר? אל תגיד כלום עד ש –" וזה מגוחך לחלוטין. אםהוא היה בליין, הוא היה פורץ בצחוק רם.

אבל בליין פשוט נד בראשו, ועכשיו קורט צריך לדבר ו – אלוהים, הוא כל כך לא התכונן לזה בתחילת הערב. והוא לא יודע מה להגיד, עכשיו. הוא לא יכול להגיד 'אני אוהב אותך', לא עכשיו, לא בפעם

הראשונה, כשהוא ככל הנראה לא הולך לשמוע את זה נאמר בחזרה. וכל ניסוח אחר לחלוטין לא הולם את הרגע, את המחנק בגרונו של קורט ואת המבט שוודאי נח על פניו ואת הדרך בה אצבעותיו של בליין מתהדקות סביב זרועו. הוא לוקח נשימה עמוקה, נשען קדימה, לעבר בליין כמעט מבלי משים. רק שאז הם באמת קרובים, החזה של קורט נוגע לא נוגע בזה של בליין, והוא יכול להרגיש את נשימתו של בליין

כנגד פניו, לראות אותה נצבעת בכפור ומתפוגגת כמו רוח רפאים.

הוא רועד מקור, לפתע. הרחוב ריק להחריד, וכל רעש קטן מסביבם מקפיץ את קורט, נשמע מחריש אוזניים. פנס הרחוב שלידם מסנוור כמו זרקור, ועולה על דעתו שהם חשופים להחריד – המופע הכי

פחות אהוד של אוהיו.

הפנים של בליין הפכו מטושטשים מרוב שקורט התבונן בהם, נצבעו בכל מה שעובר בראשו. "אני –" הוא מנסה להגיד, והקול שלו לא רועד, הפעם, והוא כמעט מסוגל לנשום, ובליין מקשיב לו. ושום דבר

עדיין לא איך שהוא צריך להיות, וקורט לא רוצה לדבר. אוקיי, הוא חושב, בשעה שהוא מרים את ידו מהמקום בו הייתה מוטלת לצד גופו, וכשהוא מניח אותה על גבו של בליין, מעל המותן, ונאחז,

אצבעותיו שוקעות לתוך בד המעיל, זה איטי להחריד. הוא מתוודה: אני מפחד. הוא מציע: יש לךהזדמנות לברוח.

בליין לא זז. ועכשיו תור היד השנייה. הוא מניח אותה על כתפו של בליין, משטח וקומץ את אצבעותיו לסירוגין – הם וודאי נראים כזוג הרוקד וואלס מסורבל ואידיוטי במיוחד – והלב שלו פועם כל כך חזק,

שבליין וודאי יכול לשמוע, וודאי יכול להרגיש את זה. ואז הוא ממקד את מבטו בפניו של בליין פעם נוספת, והוא לא מצליח לקרוא את ההבעה הנסוכה שם; אבל העיניים של בליין גדולות מתמיד והוא נראה משותק, נראה שבוי. לא בכלא, לא משהו רע. פשוט... שבוי. ואז קורט לוקח צעד אחד קדימה, פחות או יותר מפיל את עצמו לתוך בליין – נואש ופתאומי ונטול כל רמז לחן – ולפתע, הוא קולט עד כמה הוא מקיף את בליין. מבין שהם אחד בזרועות השני. הלב של בליין פועם כנגד החזה של קורט

במעין מוסיקת רקע, רעש סטטי הממלא את ראשו של קורט.

הוא מקבע את עיניו באלו של בליין, משנן את הגוון המיוחד שלהן, את הברק. חושב: זה שווה את זה. ואז האחיזה של בליין בזרועו הופכת כואבת, והוא פולט מעין נשימה שנשמעת דומה להחריד ל"קורט",

וקורט נשבר. או לפחות, ככה זה מרגיש כשהוא רוכן קדימה, סוגר את המרחק בינו לבין בליין באופןסופי.

לא קורה כלום, בהתחלה. השפתיים של בליין קרות כנגד שלו, סדוקות מהקור, ונדמה לו שהוא יכול להרגיש את המקום בו נעץ בליין את שיניו, קודם לכן, אבל אולי זה בתוך הראש שלו. מעבר לכך, קורט

לא באמת בטוח מה לעשות כרגע )כשהוא החליט לנשק את בליין הוא שכח כי יצטרך, נו, לנשק את בליין(. בריטני השתמשה בהרבה לשון והרבה ידיים וכל הזמן נראתה כאילו היא חושבת על משהו אחר, וקורט לא רוצה לנשק כמוה. על קרופסקי הוא לא מעז לחשוב. אבל פיו של בליין צמוד לשלו, ובליין לא בורח, וזה עשוי להיות נס, וקורט מרגיש כאילו הוא מרחף מספר סנטימטרים מעל הקרקע, לפתע. לא

כאילו הוא יכול לעשות הכל, אבל הוא בדרך לשם.

הוא מניע את פיו כנגד זה של בליין, פותח קלות את שפתיו, ובליין פחות או יותר נאנק, מושך בז'אקט של קורט בקצות אצבעותיו, מזיז את ידו כך שהיא נחה על עורפו של קורט, קובר אותה בשיערו, מושך את קורט קרוב יותר בדרכו האיטית, העדינה, שהייתה נראית מהוססת לולא מדובר היה בבליין )בליין

ג'נטלמן, ולא קיימים עוד אנשים כמוהו(. בליין לא מדבר, אבל קורט שומע את קולו בתוך ראשו בכל מקרה, רואה אותו מחייך, לוחש 'תפסיק לחשוב' שכמו נאמר כנגד שפתיו של קורט, ונכון לעכשיו, קורט

יעשה כל דבר שבליין יבקש ממנו, אז הוא מנסה.

לא קורה כלום, בהתחלה, ואז זה בדיוק כמו נס, בדיוק כמו לפגוש את בליין בפעם הראשונה מחדש – בליין שלוכד את השפה התחתונה של קורט בין שפתיו שלו, בליין שכורך את זרועו סביב הצוואר של

קורט, בליין שמתאמץ שלא לחייך כנגד פיו של קורט ונכשל בכך לחלוטין, וקורט יכול לעצום את עיניו, קורט יכול לנסות שלא לחייך גם כן, קורט יכול להדק את אחיזתו בבליין ולהרפות מכל דבר אחר, יכול לטבוע בתוך בליין – בתוך חום הגוף שלו והמעיל המגוחך שלו והדרך שבה הוא נושם, בקול של בליין,

בתוך הראש שלו )כאילו שבליין שר בשבילו, כרגע(. הוא יכול לפתוח את פיו בשעה בליין מעביר את לשונו לאורך השפה התחתונה של קורט, להניח לבליין לחקור את פיו כאילו שזה טבעי לחלוטין, וזה מה

שהם עשו כל הזמן.

הם נפרדים בכדי לנשום בדיוק כשקורט חושב שאם יהיה קרוב יותר לבליין, הם ככל הנראה יותכו זה לזה )ושמלבד הקושי בהתאמת הבגדים, הוא כנראה יהיה בסדר עם זה(. בליין מתנשף, משמיע רעש

שנשמע בין נשימה לצחוק, וקורט פוקח את עיניו לכדי סדק, מפסיק בכדי להסתנוור מהחיוך על הפנים של בליין, מהבעת פניו, מהמבט בעיניים שלו. השפתיים של בליין אדומות להחריד ויש סומק בלחיים

שלו, וקורט גרם לזה. )זה מצחיק, הם קטעו את הנשיקה בשביל לנשום, וקורט קצת שכח איך עושים אתזה(.

עולה בדעתו שהוא עמד להגיד משהו, קודם, שאולי הוא עדיין צריך להגיד משהו. אבל כשהוא פותח את פיו בכדי לדבר בליין רוכן קדימה, מצמיד את שפתיו לאלו של קורט פעם נוספת, ממלמל 'תשתוק',

וחוסר היכולת של קורט לדבר היא ככל הנראה הדבר הכי טוב שקרה לו אי פעם, אז הוא מציית, מניחלבליין למשוך אותו לנשיקה נוספת.

**

בליין לא מסוגל להפסיק לחייך, לא מסוגל לחשוב, לא מסוגל להתרחק. קורט נמצא בכל מקום עכשיו, עוטף אותו בזרועותיו, ובליין לא בטוח איך להכיל את זה. השפתיים שלו צמודות לפיו, והן הדבר הטעים

ביותר שטעם בחייו. הן רכות ומזמינות ודורשות, והלב של בליין מסוגל להתפוצץ.

הוא מרגיש כאילו הכפפות שעל הידיים שלו מפריעות לו להרגיש את קורט כמו שצריך, כאילו הוא צריך להיפטר מהן, אבל הידיים שלו קבורות בתוך שערו של קורט וזה טוב מספיק, בינתיים, ולא איכפת לו

אם קורט יתעצבן על כך שהוא העז לגעת לו בשיער, כי הוא קרוב מספיק בכדי לחוש את הלב שלו פועםכנגד החזה של בליין, והידיים שלו נאחזות בו וזה מרגיש כאילו גם הוא לא מתכוון להרפות אף פעם.

ובליין לא ידע שאפשר להרגיש ככה בכלל, כאילו הוא מלא מידי בחמצן, כאילו הם נמצאים בשום מקום. והוא קוטע את הנשיקה ופוקח את עיניו, מדמיין את המבט שמסתתר מתחת לעפעפיים של קורט, מביט

בשפתיים שבצבע דם עכשיו, בלחיים הסמוקות.

קורט פוקח את עיניו באיטיות כדי לפגוש את מבטו של בליין, והוא מחייך אליו ובליין צוחק, כי הוא לא יכול שלא לצחוק. כי הם שני אידיוטים מפגרים. והוא מחזיק את הפנים של קורט בידיו, ידיו ממוקמות

בצידי פניו, והוא עומד ומביט בלי שום כוונה להרפות ממנו, להתרחק.

"מה, לעזאזל, לקח לך כל כך הרבה זמן?" שואל בליין, והוא רוצה לצעוק עליו, באמת, אבל הוא חושבשהחיוך הענק שפרוש על הפנים שלו יימנע מקורט לקחת אותו ברצינות.

"מה," אומר קורט והמבט בעיניים שלו קליל ומשחורר, ואפילו הצליל של הקולות שלהם לא יכול היהלהרוס את הרגע, לשבור את הקסם. "אני יכול לשאול בדיוק את אותה שאלה."

. אני לא יודע למהBaby, it's cold outside הרבה," מתגונן בליין. "הגעתי אפילו לכל כך"הי, אני ניסיתי עוד חיכית – "

על השפתיים שלו עכשיו. "זאת הייתה שאלה רטורית."שייך"בליין," קוטע אותו קורט, והשם שלו נשמע

ובליין מאושר, נמצא בדרגת האושר הכי גבוהה שמישהו מהמין האנושי הצליח להגיע אליה, והוא מנשק את קורט שוב, כי הוא יכול, כי הוא קצת שלו, ו"ברקיע השביעי" לא מתחיל לתאר את איך שהוא מרגיש. השפתיים שלו רק מרפרפות על אלה של קורט, נוגעות בהן בעדינות, שוב ושוב ושוב ושוב, וקורט צוחק,

גדול וחופשי, ועוטף את מותניו של בליין בזרועותיו, ולאף אחד מהם לא איכפת שזה אמצע הרחובואמצע הלילה ושקפוא.

ידיו של בליין מחליקות וזרועותיו כרוכות סביב כתפיו, סביב צווארו, ופניו של קורט נשענים על עיקולצווארו כך שבליין מרגיש את שפתיו של קורט, חמות ונפוחות, נוגעות בעורו.

בליין עוצם את עיניו ומחבק את קורט, נאחז למרות שהוא ידע שקורט לא הולך לשום מקום, נאחז בו כי הוא רוצה להרגיש את כל כולו תחתיו. "אלוהים," הוא ממלמל. "אל תגרום לי לחכות ככה יותר בחיים."

ואז, במחשבה נוספת – "ואל תבכה בגללי אף פעם."

קורט מהדק את האחיזה שלו, אם זה אפשרי, ובליין עוצם לרגע את עיניו. אולי הם צריכים ללכת משם כבר, להתנתק. אולי הם צריכים ללכת, ואולי בליין יעטוף את ידו של קורט בשלו בדרך, ואולי הוא ינשק

אותו שוב לפני שהוא ייכנס הביתה. אולי הוא לא ייתן לו ללכת בכלל.

ואולי הם פשוט יישארו שם לנצח. פשוט יהיו, ככה. כי השיער של קורט מבולגן, בפעם הראשונה בחיים, והידיים שלו חמות מסביב לבליין, והוא מתאים אליו ככה בדיוק, כאילו הוא אמור היה להיות שם

מלכתחילה, ובכל מקרה אין יותר דבר בעולם מלבדם.

אף אחד מהם לא יאמין למי שיאמר להם אחרת.

**

הוא מתעורר לקול השעון המעורר, לתוך יום חורף קודר וקפוא ומגעיל, שבכלל לא צריך להיות חוקי, כפור צמוד לחלון כמו פולש, וקורט חושב, בהיסח דעת, על כל הסוודרים המקסימים שהוא לא יזכה ללבוש כפיצוי על מזג האוויר, מתנצל מבלי משים בפני כל אחד ואחד מהם. הוא עצבני לחלוטין, מן

הסתם – עייף וממורמר ונטול כל חשק להיות ער.

אז חולפות מספר דקות לפני שהוא קולט כי הוא מחייך כמו אידיוט.

זאת הרגשה מוזרה, להתעורר אחרי מה שקרה בלילה הקודם. להתעורר ולדעת שזה באמת קרה. כי בליין נישק את קורט, נשך את שפתו התחתונה וקבר את אצבעותיו בשיערו, וכל זה שייך לו, עכשיו.

וקורט מצוי במעין... הרמוניה, עם העולם. כאילו הבוקר הוא שייך אליו קצת יותר.

הוא לוקח נשימה עמוקה, מזכיר לעצמו שהוא לא סובל אנשים שמחים, ושיש אנשים באפריקה שגוועים ברעב ואנשים באוהיו שחושבים שזה בסדר ללבוש ורוד ואדום ביחד ושקר בחוץ )אוקיי, החלק הזה לא

עזר אפילו קצת(, והעולם בהחלט לא מקום יפה. הוא מבין שלגמרי לא אכפת לו ומוותר.

הוא מתלבש באיטיות, נע על מעין אוטומט, מנצל כל רגע פנוי בכדי לחשוב על בליין, לדמיין את בליין. פשוט כי מותר לו. וכי הוא עשה את זה כל הזמן, בכל מקרה. ההבדל היחיד הוא היעדר גל רגשות

האשם והתחושה שהוא עומד לעבור התמוטטות עצבים.

הוא נעקר מרצף המחשבות הלא מאוד קוהרנטי שלו בידי הפלאפון, שככל הנראה החליט שלהעיר את קורט לא הכאיב לו מספיק. הוא מסיים לקשור את שרוכי נעליו, חושב בהיסח דעת על קולו של בליין, על

כל מה שהוא אמר אתמול, על "מה לעזאזל לקח לך כל כך הרבה זמן?" ו – "אל תגרום לי לחכות ככה יותר בחיים", והדרך בה הוא אמר את שמו של קורט, לפני שהוא קם ממקומו וניגש לקחת את המכשיר

המקולל מהשולחן שליד המיטה שלו.

ואז החיוך חוזר במלוא כוחו, והוא מצחקק כמו אידיוט, בנוסף לכל, כי מדובר בבליין, ששלח לו אס. אמ. ותמונה של עצמו, עטוי מדים נטולי קמטים, עיניו אדומותאס. בוקר טוב, ביחד עם האמוטיקון:

בצורה המספרת לקורט כי הוא התעורר ממש לא מזמן ושיער שנראה כאילו בליין עדיין לא לגמרי סייםלמרוח עליו ג'ל )מקסים לחלוטין(, והבעת פנים הנראית כמו תמונת מראה לזו של קורט.

עכשיו, הוא לא בוהה. הוא פשוט מקדיש לתמונה תשומת לב רבה )הדרך בה שיערו של בליין עדיין מסתלסל סביב אוזניו, הדרך בה עיניו מתכווצות כשהוא מחייך(, קורא את ההודעה שוב ושוב למרות

שמדובר בשתי מילים בלבד, מעלה את כף ידו אל פיו מבלי משים. ייתכן כי היה נשאר ככה הרבה מאוד זמן )אבל הוא מעדיף לחשוב שלא(, לולא קרול הייתה קוראת לו מלמעלה, ו – אוקיי, זה לא שהוא עשה

משהו מיוחד, אבל זה פשוט היה גס רוח.

הוא לוחץ על השב, נושך את שפתו התחתונה בשעה שהוא מקליד: 'בהחלט', ופונה לעלות למטבח,שם ככל הנראה יפחיד את כל קרובי משפחתו.

)"אתה מפחיד אותי," אומר פין בארוחת הבוקר.

"תשתוק," יורה קורט לעברו, עיניו מצומצמות.

"כן," משיב פין. "זה יותר טוב."(.

הוא לא מצפה לראות את בליין עד הפסקת הצהריים, שהם חולקים, הודות לעבודה קשה, מורכבת ומניפולטיבית על מערכת השעות של קורט, אבל בליין מחכה לו בכניסה לכיתת אנגלית, שעון כנגד

הקיר, ידיו טמונות בכיסיו ורגליו מושלכות לפניו, ונראה מדהים, ואם הוא לא היה קורט האמל, הוא ככלהנראה היה נופל ושובר משהו.

בתוך הראש שלו, הוא רץ לעבר בליין, מצמיד את פיו לשלו, ולא מרפה במשך השעתיים הקרובות. מחוץ לראש שלו, הם נמצאים במסדרון מלא תלמידים ולקורט יש עבודה על המינגווי להגיש, ובכל

מקרה, קורט האמל לא רץ במסדרונות )אלא אם כן אנשים מסוימים אוחזים בידו ולוקחים אותו לקיצור דרך חסר תועלת לחלוטין(, אז הוא מסתפק בלהתקרב לבליין בצעדים מהירים, מצליח איכשהו לא

להפיל את כל ספרי הלימוד שלו תוך כדי, ואז נעצר מולו, מנופף קלות בידו למרות שהם נמצאיםסנטימטרים ספורים זה מזה, ופולט, "היי."

החיוך של בליין יכול לסנוור את השמש. הוא מתיישר, מייצב את עצמו כך שהוא קרוב לקורט אפילו יותר, וחלק מודחק ולא מאוד חביב בתוך ראשו של קורט עדיין מצפה שיתחילו לזרוק עליהם ביצים בכל

רגע. "היי," הוא משיב. ואז, "בוקר טוב."

"כבר אמרת," משיב קורט, תוהה מתי הבעות פניו חדלו לסור למרותו. ואז, מתוך דחף תמידי למלאחללים הנוצרים בשיחות, הוא מוסיף, "אז, ירדת כיתה?"

בליין מניד בראשו. "השעתיים הראשונות התבטלו, חשבתי שאני אבוא להגיד שלום."

קורט זוקף את גבותיו. "באמת?"

"לא," משיב בליין מיד. "בעצם, אני מאחר. וצריך ללכת. אבל כן רציתי להגיד שלום," הוא אוחז בידו של קורט, משרג את אצבעותיו באלו שלו במשך רגעים מספר )היד שלו קרה, וקורט נהנה מהתחושה,

מחליט, בינו לבין עצמו, שכל הכפפות של בליין הולכות להישרף, ואם לבליין יהיה קר – ובכן, זאת כבר הבעיה שלו(, לפני שהוא מרפה – הרבה יותר מדי מהר, לכל הרוחות – מאחל לקורט שיעור מוצלח )כי

שיעורים העוסקים בהמינגווי ידועים בהצלחה שלהם(, ונעלם במעלה המסדרון. בריצה. קיצורי דרךמזורגגים.

המורה, מר היידן, שמחזיק באמונה כי התלמידים החדשים צריכים לענות על שאלות לאורך כל השיעור, בכדי להדביק את הכיתה ובכדי שהתלמידים יזכו לשמוע את קולם )שיתעייף, ייהרס לחלוטין, ויהיה חסר

תועלת בחזרה שתיערך באותו אחר הצהריים(, לא פנה אליו אפילו פעם אחת לאורך כל השיעור. קורטתוהה האם גם הוא מפחד ממנו. זה נחמד.

בהפסקת הצהריים, הוא פוגש את ווס ודייוויד קודם, במסדרון, בדרכם לקפיטריה. הם מסמנים לו להתקרב אליהם, והוא מציית, מהוסס; קשה לו להפריד בין ווס ודייוויד של הוורבלרז לווס ודייוויד,

החברים של בליין, אלו שלא מעוררים בקורט מחשבות על בני מרנט ורצון עז להתחיל מרד, והוא לא יכול שלא להיות מתגונן להחריד, לידם. המצב טוב יותר כשבליין נמצא איתו, אבל בליין לא נמצא כאן

כרגע, האידיוט.

"היי," הם אומרים, כשהוא בטווח שמיעה, "מה קורה, האמל?"

ובכן, הרבה דברים קורים. לקורט אין שום כוונה לספר אודות אף אחד מאותם הדברים בעצמו. הואמזכה אותם בחיוך המנומס ודיסקרטי, אך עדיין חביב שלו, ואומר, "שום דבר מיוחד."

הם מחליפים מבטים, וקורט יכול להישבע שהוא רואה את דייוויד מגלגל עיניים. "דיברת עם בליין מאזאתמול?" הוא שואל ביובש.

'דיברת' זאת הגדרה מעניינת. קורט מניד בראשו, "קצת, כן."

"מה אתה אומר," שואל ווס, "חושב שהוא מדבר איתנו?" הוא לא נשמע מודאג במיוחד.

קורט חושב על הרצח שהוא ובליין תכננו מוקדם יותר באותו הערב, ולא מצליח לעצור חיוך המתגנבלשפתיו.

דייוויד זוקף את גבותיו. "אנחנו אמורים לפחד? יש לי הרגשה שאנחנו אמורים לפחד."

לפני שקורט מספיק להשיב, בליין מגיע, קורן בצורה שלא אמורה להיות אנושית, נעצר ליד קורט, וכורךזרוע סביב כתפו. "היי," הוא אומר. "אנחנו מתכננים לאכול באמצע המסדרון?"

"אני לא אוכל בעמידה," מצהיר קורט מיד.

"בגלל זה תהיתי," מאשר בליין.

הוא יכול להרגיש את אצבעותיו של בליין נעות בעדינות כנגד הכתף שלו, ומוצא שהוא מתקשה לנשום. ווס נועץ בהם מבט בוחן )לא נגעל, לא מבט של 'אין לכם בושה', פשוט – סקרן(, וקורט לוחץ את נעליו

חזק יותר לתוך הרצפה בכדי שלא ייקח את בליין ויברח משם.

"אנחנו בדיוק בדרך לקפיטריה," אומר דייוויד באיטיות.

"מצוין," אומר בליין, כאילו שזה כרגע סיפר לו שהם הולכים לשיר את פיירוורקס בחזרה היום, "לכותשמרו לנו מקום, אני וקורט נצטרף אליכם תוך..." הוא שולח מבט חטוף בקורט, "מתישהו."

ובזאת הוא אוחז בידו של קורט ומתחיל למשוך אותו הרחק מהם )לא רחוק מספיק בכדי שקורט לא יוכל לשמוע את שניהם צוחקים בקול רם, או לראות את ווס מוסר לדייוויד שטר של עשרים דולר כשהוא

מסתובב להביט בהם(.

"אתה מכיר קיצור דרך, אני מניח?" שואל קורט, והקול שלו נשמע מוזר, כאילו שהוא מנסה שלא לצחוק.

"שקט," מצווה בליין, עוצר כשהם מגיעים לכיתה ריקה, ומחווה לקורט בידו הפנויה להיכנס פנימה.

בליין סוגר את הדלת מאחוריהם באיטיות, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם, וארוחת צהריים היא לחלשים, בכל מקרה. קורט בוחר שולחן ומתיישב על קצהו, מרים אל בליין מבט שאמור להיות סקרן

אבל ככל הנראה יוצא חולה אהבה ומטומטם לחלוטין, וברגע שלאחר מכן זה כבר לא משנה, מפני שבליין נמצא מולו, והידיים של בליין נחות משני צידי פניו, ובליין מנשק אותו, עמוק ועם כוונה, מעביר

את לשונו לאורך השפה התחתונה של קורט, לאורך שיניו, פותח את פיו בכדי לאפשר לקורט גישה, וקורט עדיין לא התרגל להרגשה הזאת, של שפתיים של אדם אחר )של בליין( כנגד שלו, להרגשה של

"סופסוף" ו"שלי."

כשהם נפרדים )קורט מתחיל לתעב את הצורך באוויר(, האצבעות של קורט קבורות עמוק בתוך השיער של בליין, היד השנייה כרוכה סביב מותנו. בליין עדיין אוחז בפנים שלו, וקורט מופתע לגלות כמה מהר

אפשר לעטוף את עצמך סביב אדם אחר, להסתבך בו.

"אוקיי," אומר בליין. "אוקיי." הוא מתנשף, "אז רציתי לעשות את זה כל היום."

קורט מחייך, משתדל שלא לבהות בשפתיים של בליין בצורה בולטת מדי. "לא הבחנתי."

בליין, בתגובה, מגלגל את עיניו, רוכן לנשיקה נוספת, קצרה הפעם, שמסתיימת הרבה יותר מדי מהר. "אז," הוא אומר, מזכה את קורט בחיוך ה'אני מקסים ואין לך שום אפשרות לסרב לי' שלו, שהכניס את

קורט לצרות בעבר. אבל כרגע - "אז," הוא אומר, "היום בערב, בסביבות שמונה – אתה פנוי?"

כן, בליין כרגע הזמין את קורט לדייט. לקורט יש דייט. הוא מעולם לא התלבש לדייט בעבר. אלוהים אדירים. הוא תר במוחו נואשות אחר תשובה, אחת שלא מתחילה ב"אממ", או "אה", או כל דבר אחר

שכלל לא נחשב למילה. "אה," הוא אומר. שיט. "כן," הוא מתקן, במהירות. "כן, לגמרי פנוי."

וזה לחלוטין היה שווה את זה, כי בליין מחייך אליו, אומר, "מצוין," ומצמיד את שפתיו לאלו של קורטפעם נוספת, לא מרפה במשך הרבה זמן.

**

בליין נכנס למכונית ומנסה להבין אם זה חכם לנהוג במצב הזה, מצב שבו הוא לא מחובר למציאות. בו הוא מרגיש כאילו הוא רוקד, ולא סתם הולך, כאילו הוא שר, ולא רק מדבר, כאילו העולם יפהיפה. אבל

קורט גר במרחק קילומטרים ממנו, ובתור החבר המגניב שלו, הוא לא מתכוון לתת לו ללכת ברגל.

הוא עוצר ליד הבית של קורט ומתקשר אליו, אומר לו לצאת. הוא משתעשע במחשבה על קורט, בוהה ארבעים דקות בארון הבגדים שלו; על קורט, עומד עכשיו ליד הדלת ונושם עמוק, נובח על כל מי

שמתקרב אליו, מסדר את השיער פעם אחת אחרונה. כשהוא יוצא לבסוף מהדלת, זוהר ומדהים, בלייןלא מבין מה הוא עשה כדי לקבל את זה.

.לואיך לעזאזל הדבר הזה שייך

קורט נכנס למכונית ומחייך ונושך את שפתו התחתונה, והלב של בליין נמס. שוב. "הי," הוא אומרומחייך אליו את החיוך הכי גדול שהוא מסוגל להפיק, ולא בהכרח בכוונה.

"הי," קורט משיב וסוגר אחריו את הדלת. בליין ממקם יד אחת על צווארו של קורט ומקרב אותו אליו, מצמיד את שפתיו לפיו. הוא מתכוון לנשק אותו רק קלות, לנשק אותו לשלום, אבל הוא מוצא את עצמו

עוצם את עיניו ונשען עוד יותר לכיוונו, פותח את פיו בעזרת לשונו.

הוא מחייך שוב, ומנתק את פיותיהם לבסוף. קורט עדיין לא זז.

"אתה יכול לעשות את זה שוב?" הוא ממלמל כנגד שפתיו, רוכן לעברו, ובליין חושב שהדייט הזה כברנפלא.

"אתה יודע," הוא אומר, שפתיו נוגעות-לא נוגעות באלה של קורט. "אתה צריך לשמור קצת לאחר כך.יש גבול לכמה שאתה יכול לדרוש בלילה – "

"אוי, שתוק," קורט מצמיד אליו את שפתיו עד הסוף עכשיו, משתיק אותו, לוקח אותו אליו. השפתיים שלו רכות כנגד שפתיו של בליין, והלה מהמהם לתוך פיו, שוכח לחשוב, כי זה קורט, שנרתע ממגע

ומפחד לדרוש, נשען עליו, ונוגע בו ולוקח לעצמו.

הוא מתרחק ממנו, בסופו של דבר, כמעט קורע את עצמו מעליו בכוח. הוא מיישר את גבו ופוקח את עיניו ומביט בקורט, סמוק, קורן, עוצר נשימה, ותוהה איך הוא עצר את עצמו מלעשות את זה בכל פעם

שראה אותו עד עכשיו.

"טוב," הוא אומר. "מוכן?"

"לאן אנחנו הולכים?" שואל קורט וחוגר את החגורה.

"חכה ותראה," הוא אומר ומתניע, הצלילים שעולים מתוך הרדיו עוטפים אתם. "איך היה היום שלך?"

בליין מתאמץ בכל הכוח שלא לפזול לעבר קורט, שנראה כאילו הוא עדיין לא הרוויח את יכולת הדיבורבחזרה. "בסדר," הוא אומר לבסוף בקול גבוה. "יותר מידי מתמטיקה."

"וארוך מידי בכלל," מוסיף בליין, פונה בכיוון חזרה למקום ממנו בא.

קורט צוחק. "נכון, נכון," הוא אומר. "כואב לי לחייך. ואני חושב שאבא שלי מתחיל לחשוד."

"אתה מתכוון לספר לו?"

"בסופו של דבר," מהנהן קורט. "כשאהיה בטוח שזה באמת קורה."

"הו, זה קורה," אומר בליין וצוחק, מניח את ידו על רגלו של קורט מבלי להביט בו. זה כאילו שהוא מרגיש צורך לפצות על השבועות האחרונים, כאילו הוא צריך להרגיש אותו כל הזמן, לגעת בו, כי עכשיו הוא

יכול. קורט בתגובה, מניח את כף ידו על זו של בליין, משרג את באצבעות אחת בשנייה, ובליין חושב – הוא חשב על כמה שהוא התגעגע לזה, להרגשה הזו; לידיעה שיש מישהו שחושב עליך, מישהו שמחכה

למגע שלך, למבט שלך בעיניים.

הוא חושב – אלוהים, הוא אוהב אותו.

וזה מפתיע אותו, לרגע, ההבנה הזאת. המילה הזאת שעברה בראשו. כן, הוא הרגיש כמו ילדה מאוהבת בת חמש עשרה, עם החיוכים הדביליים והשירים שמתנגנים בראש, אבל באותה מידה זה הרגיש כמו

משהו בוגר יותר. זה לא כמו עם דייוויד, שנראה לבליין מדהים פעם בגלל כל הסיבות הלא נכונות, אלא... קורט נכנס לחיים שלו והפך אותם, גרם לכל השאר להיראות קטן, שולי. הוא הדהים את בליין עד שבליין הפסיק להיות מופתע בכל פעם שקורט גרם לו להיות מופתע, והוא היה... הוא היה קורט.

ובליין בחיים לא פגש מישהו שאפילו מזכיר לו אותו.

"ובכן," אומר בליין ועוצר את המכונית בצידי הדרך. "הגענו."

קורט מסתכל מסביב. "אבל אין פה שום דבר," הוא אומר.

"כאן הטעות הראשונה שלך," בליין יוצא מהמכונית ופותח את דלת תא המטען, מוציא ממנו אתהגיטרה שלו.

קורט מכווץ את גבותיו ולא אומר דבר.

בליין מושיט לו את ידו. "תסמוך עליי," הוא אומר וכורך את אצבעותיו סביב אלה של קורט.

"אתה באמת חושב שאתה עומד לגרום לי להיכנס לשם?" אומר קורט בעודו קולט שבליין מוביל אותואל עבר בניין נטוש.

"כן," הוא אומר.

"אה, באמת?" אומר קורט ונעצר במקום, פיו מכווץ וגבותיו מורמות. "מה גורם לך לחשוב ככה?"

בליין מסתובב אליו ומשלים את שני הצעדים שיש ביניהם. הוא מקרב את פניו אל אלה שלו, עוצרמילימטרים מהם. "אני יכול להיות מאוד," הוא אומר, פיו נוגע רק כמעט בזה של קורט. "מאוד משכנע."

רגע לפני שקורט רוכן לעברו בליין פוסע לאחור, מביט בעיניו של קורט ונושך את שפתו התחתונה.

"אתה בא?" הוא שואל.

"אני שונא אותך."

"אתה מת עליי."

"המ," מהמהם קורט ומתחיל ללכת לצידו של בליין, חיוכו מתרחב עוד יותר. "אתה... בטוח שזה בטוח?"הוא שואל כשהם נכנסים לתוך הבניין.

"כן," אומר בליין. "הוא לא באמת ישן כמו שהוא נראה. המשרדים פה נסגרו לפני בערך שלוש שנים."

עדיין ישנו ספק כבד למדי על פניו של קורט כשהוא סוקר את המקום.

"תירגע," אומר בליין וכורך יד אחת סביב כתפו. "אני מבטיח לך שהמקום בסדר."

"תגיד את זה למעיל שלי."

בליין צוחק ומוביל אותם במעלה המדרגות. הם מגיעים לגג, לבסוף, ויוצאים אל הרוח הקפואה. קורטנצמד אל בליין עוד יותר, משעין עליו את ראשו.

"ברוכה הבאה למשכני הצנוע," אומר בליין ומחווה בידו על הגג הפתוח.

"אוה," אומר קורט. "אז לכאן עברת כדי שתוכל לממן את דלטון?"

"איך ידעת?" צוחק בליין. "לא, ברצינות, זה, אמ..." הוא ממלמל. "המקום הזה הוא יותר החדר שלימהחדר שלי, בערך."

קורט מהנהן.

"אני בא לכאן מידי פעם, ו, אתה יודע, כותב. מנגן. שר," הוא ממלמל. זה לא קל, לתת למישהו להיכנס. ללב שלך, למקום הפרטי שלך, אבל הוא הרגיש כאילו סוג כזה של הקרבה מגיעה לקורט, כאילו הוא צריך להוכיח לו שהוא מגיע לו. "תראה," הוא אומר ומוביל אותו אל עבר המעקה. קפוא, ויכול להיות שגשם מטפטף, ויכול להיות שזה נראה הרבה יותר טוב בראש של בליין, אבל הכל נראה קטן יותר,

מלמעלה, ונדמה שאפשר להתמודד עם זה מכאן.

"ברור לך שהסצנה הזאת נלקחה ישירות מאלדין, נכון?" שואל קורט ומצמיד את אפו הקפוא לצווארו שלבליין.

בליין צוחק שוב. "ייאמר לזכותי שהמקום הזה היה שלי הרבה לפני פרויקט דיסני," הוא אומר. "ולא, לאשמתי לב."

"בגלל שאתה מעדיף את בת הים הקטנה."

בליין מנשק את קודקוד ראשו. "כנראה, כנראה," הוא אומר, והוא עוצם את עיניו למספר שניות, משנן את הרגע. הידיים של קורט כרוכות סביבו, חום גופו עוטף אותו, פניו צמודות לעיקול צווארו. הוא רוצה

לחיות את זה שוב ושוב ושוב, לחיות את קורט לנצח.

"הכנתי לך משהו," הוא אומר.

"ממ?"

בליין מוריד את ידו מכתפו של קורט, והלה משחרר את אחיזתו. בליין תופס בגיטרה שתלויה על גבו,ממקם אותה בין ידיו, נשען על המעקה ומייצב את האחיזה בה.

"אני לא בטוח שאתה מכיר את השיר," הוא אומר. "אבל שמעתי אותו לפני כמה ימים והוא גרם לי לחשוב עליך." הוא לא מחכה לתגובה של קורט לפני שהוא פורט על המיתרים, לפני שהוא עוצם את

The thing you wanna feel?/ I'll give," הוא שר. "Could you whisper in my earעיניו ומתחיל לשיר. "you anything/ To feel it coming".

הוא פוקח את עיניו ומביט בקורט, בוהה בריכוז, בחיוך, באושר. הוא מרים את גבותיו וחיוכו של קורטמתרחב אליו, כאילו באישור, ובליין ממשיך לנגן.

"Do you wake up on your own/ And wonder where you are?/ You live with all your faultsבליין ", Iמחפש את מבטו של קורט, ובמביט בו חודר ועמוק, הוא מחייך אליו, והוא מקווה שקורט מבין. "

wanna wake up where you are" .הוא שר ",I won't say anything at all/ So why don't you slide "?

קורט נצמד אליו ועוצם את עיניו, ובליין שומע אותו נושם עמוקות. הוא רוצה לדעת מה הוא חושב, רוצהלזכות להיכנס לתוך הראש שלו, אולי להישאר שם. הוא תוהה איפה הוא היה כל החיים שלו.

"And I'll do anything you ever dreamed to be complete" .הוא ממשיך ",little pieces of the nothing that fall/ Oh may, put your arms around me/ What you feel is what you are/ And what

you are is beautiful/ Oh may, d'you wanna get married/ Or run away"?

שני אקורדים נוספים ושתיקה. היא לא כבדה או מעיקה או כואבת, קצת כאילו היא צריכה להיות שם.. להכילכאילו שניהם צריכים רגע

בליין מלחלח את שפתיו וקורט מסתכל עליו בעיניים גדולות, חודרות. "ובכן?" הוא אומר, ומבחין שהלב שלו פועם מהר יותר, ושהבטן התחתונה שלו מתכווצת, ושמזמן לא היה חשוב לו כל כך מה יאמרו על

השירה שלו.

"אתה מושלם," אומר קורט ונראה מבולבל, ומסתכל על בליין במבט הזה, כאילו הוא הבן אדם הראשוןשקורט רואה.

"בוא לכאן," בליין מניח את הגיטרה בצד ותופס במעילו של קורט, מצמיד אותו אליו כך שקורט עומד עם הפנים אליו, ועוטף אותו בידיו. הוא מביט אל תוך עיניו, והוא חושב על – עד כמה הוא חסר מילים.

עד כמה שום דבר לא נראה בדיוק מתאים, מספיק. "אני לא חושב שאתה מבין כמה אני מאושר כרגע," מבין. הואהוא אומר, כי הוא לא בטוח ש

נדמה היה שקורט נמס לתוך זרועותיו, לתוך חיבוקו. הוא נישק אותו בשפתיים קפואות, הלב שלו דופקכנגד חזהו של בליין, דופק איתו, במקביל.

ובאמת אין עולם, כרגע. וזה לא אמצע החורף והם לא באמצע אוהיו. זה יכול להיות אביב ואמצע היוםומאדים. וזה עדיין לא ישנה שום דבר.

הוא אהב את קורט באופן שלא ידע שאפשרי, וזה היה הכל.

**

קורט, לכאורה, מוכן לשיחה הזאת יותר משהיה מוכן לכל שיחה אחרת בחייו. לכאורה. זה כלום, בעצם. פין לא מספר לקרול עם מי הוא יוצא עד שהוא צריך מימון לדייטים שלו והיא דורשת מידע; הוא סיפר

לה שהוא ורייצ'ל נפרדו בחצי משפט לפני ארוחת הערב, שלח אליה חיוך שאמור היה להיות חזק ובוגר, אבל בעיקר נראה כאוב ולמוד סבל, ופנה לדבר עם אבא של קורט על פוטבול. הוא מניח שאם היא לא

הייתה טורחת להתעניין בחיים הפרטיים שלו, פין לא היה מספר לה כלום. אולי כי זה לא עניינה, אולי כיהוא פשוט לא רוצה לדבר על זה.

באמת לא מדובר בסיפור גדול, אם אתה לא קורט. אבל קורט – ובכן. בליין הוא החבר הראשון שלו )החבר. לקורט יש חבר. וזה בליין. והוא נאלץ להפסיק לחשוב לרגע, ולקחת נשימה עמוקה, כי –

אלוהים(, וזה משמעותי, ומאחורי קורט עומדת כל תעשיית סדרות וסרטי התיכון של הוליווד. זה ביג דיל. קורט רוצה שזה יהיה ביג דיל. העובדה שהוא רוצה שבליין יקבל את היחס שרייצ'ל קיבלה כשהיא ופין התחילו לצאת לא אומרת שקורט רוצה להקטין אותו, להפוך אותו לחצי משפט בארוחת הערב. קורט

הולך לדבר על בליין כל הזמן, כי הוא רוצה לדבר על בליין כל הזמן. וכולם הולכים להקשיב, כי הם חייםאיתו באותו הבית. וזהו.

אלא אם כן אבא יגיד לו להפסיק. ואז – ובכן. ואז תיווצר בעיה. וקורט כמעט ורוצה לצאת מהארון שוב, במקום. מפני שאבא של קורט יקבל אותו, בכל מצב שהוא, וקורט יודע את זה – עכשיו, לפחות. אבל הוא מבקש מאבא שלו לקבל את בליין. ואבא שלו לא מכיר את בליין. ודואג לקורט הרבה יותר מדי.

ובליין הוא החבר הראשון של קורט, ואם אבא של קורט לא יהיה שמח זה פשוט – זה לא יהיה מושלם.לא כמו שזה צריך להיות.

אז כשקורט מוצא את אביו במוסך, עובד על כלי רכב כל כך מכוער שקורט לא מצליח לגייס אנרגיות להסתכל עליו, הוא בא מוכן. יש לו תריסר נאומים שונים, שכולם לוטשו ושוכתבו לכדי שלמות. הוא

הולך לספר לאבא כמה שבליין נהדר. כמה שבליין עזר לו. כמה שבליין... כמה שלבליין אכפת ממנו. הוא הולך לספר שהוא בחיים לא הרגיש ככה, כלפי אף אחד )ואם אבא ישאל, כי קורט חייב היה לרשת

את חוסר הטאקט שלו ממישהו, והאדם המדובר כנראה לא היה אמא – לא, גם לא כלפי פין(. הוא הולך לספר לאבא שהם נועדו אחד לשני, כי, ובכן, הוא פגש את בליין על גרם מדרגות בדרך להופעה אחריה

קורט אמור היה לרגל, שבליין עצמו היה הסולן בה, ובליין הציע להראות לו קיצור דרך, ואחז ביד שלו, והם רצו, ואז – ואז הוא פשוט הבין את קורט, וכשקורט עזב את דלטון הוא אמנם לא הותיר אחריו נעל

זכוכית )קורט לא שוכח פרטי לבוש; או לובש דברים שהיו חול בחייהם הקודמים(, אבל בליין שר

בשבילו, ו – ובכן, זה אפי. קורט בחיים לא ימצא קשר בעל סיפור רקע מוצלח יותר. האם הוא יכול היהלהרשות לכל זה לרדת לטמיון? מובן שלא.

ואבא יהיה מוקסם. כי הוא חייב. וכי קורט הוא אדם ממש משכנע. וכי אם לא, קורט יבכה.

ולמרות כל זאת, למרות הלילה נטול השינה והניתוח האין סופי של מצב העניינים, כשקורט נעמד מול אביו, וזה מפסיק לעבוד, נועץ בו מבט שואל – קורט צופה בדרך בה גבותיו מתרוממות ובולע את רוקו, רוצה להשאיר לו פתק, או הודעה בנייד, או אפילו לכתוב מסר על המכונית ההיא – אלוהים יודע שהיא

מכוסה במספיק אבק. במקום, הוא מטה את ראשו לצד, וחושב על בליין, שחייך וצחק ואמר "הו, זה קורה" כאילו שקורט אידיוט והם לא יצאו במשך פחות מיומיים. הוא לא מנסה לחנוק את החיוך

שמתחיל להיווצר בזוויות פיו. ולמרות כל ההכנות, וכל הנאומים האפיים שעלו לקורט בדם, יזע ושינה, כל מה שהוא מסוגל לעשות זה להרכין קלות את ראשו, לעקל את שפתיו, ולהגיד, קולו שקט – לא נחוש

או רם או מצווה או "אתה חייב לתמוך, זה בחוזה הקיום שלי", "אה – אבא. יש לי חבר."

אבא בוהה בו, אבא בוהה בו, אבא בוהה בו. קורט לא היה כל כך עצבני מאז שאבא השתמש בפין כתירוץ להגביר את הווליום של משחקי הפוטבול בערבים. הוא עומד לצעוק עליו שידבר כבר. ושלשתוק

אחרי שאנשים אחרים ירדו במיוחד בכדי לשוחח איתך זה פשוט גס רוח. ואז לרוץ מהחדר בדרמטיות ולהתקשר לבליין ולהיכנס לפאניקה ולהקשיב לקול של בליין עד שהעולם יהיה בסדר שוב. אבל אז אבא

מניד בראשו, מניח יד על הכתף של קורט, ואומר: "תיארתי לעצמי." שזה בסדר, נהדר – אפילו. הדרך שלו להגיד לקורט שהוא שם לב, ושהוא מקבל, או לפחות עובד על זה. )וזה לא שקורט ידוע במסתוריות

ובטאקט שלו. בליין(.

ישנם מספר רגעים לא נוחים להחריד של שתיקה, במהלכם קורט מצליח לעבור מ'שמח' ל'מוצף פאניקה' פעם נוספת. ואז האצבעות של אבא מתהדקות סביב הכתף שלו, וקורט שומע אותו שואל "אתה שמח?" והוא מתכוון לבליין, כמובן, כי מדובר בשאלה מורכבת שאף אחד )מלבד בליין, זאת אומרת( לא באמת שואל את קורט בחודשים האחרונים או בכלל, וקורט עונה שכן עוד לפני שאבא

מסיים לדבר. ואבא, בתגובה, מחייך בדרך ההיא שמראה לקורט שהוא לא שמח או מרוצה כמו שהוארגוע, כמו שהוקל לו.

"אז אני שמח בשבילך," וקורט תכנן לחבק אותו. אחרי שאבא ישתכנע בצדקתו ויחליט לאמץ את בליין כבן שלישי, וכל זה. אבל כשהוא ניגש אליו עכשיו הוא בקושי חושב על כך. הוא חושב על תחילת השנה.

על ריבים עם פין ועל השיער המזויף והדפוק של סאם ועל לשיר דואט לבד. הוא חושב ש- ובכן, הכל בסדר עכשיו. הכל טוב. וזה כנראה לא נכון, אבל אבא מניח זרוע גמלונית על כתפו, ואז מרפה ואומר

שקרול רצתה להזמין את בליין לארוחת ערב, בכל מקרה, עוד קודם )הה, כן. הם ביחד רק יומיים(, וקורט אומר שהוא יחשוב על זה, כי, ובכן, הם ביחד רק יומיים. ואבא – ובכן, הוא לא שואל על בליין, כפי

שקורט אולי רצה שישאל )מעולם לא שאל על בליין, בעצם; קורט סיפר על ידיד קרוב שעוזר לו ואבא הנהן, בלי ה"אתם יוצאים?" החשדני של מרסדס או ה"מישהו מיוחד?" הסקרן של מר שוסטר(, אבל הוא

שמח בשביל קורט. ומתישהו בשבועות האחרונים קורט הספיק לשכוח שיש לו מזל.

בארוחת הערב, קורט מכחכח בגרונו, ואומר לקרול ופין שיש לו משהו לספר להם.

פין לא משתף פעולה. "מרסדס סיפרה לנו היום בבוקר," הוא אומר, פיו מלא תפוחי אדמה אפויים. "היאאמרה שזה לפחות חמישים אחוז בזכותה."

קורט שולח למרסדס אס. אמ. אס. נמהר של: אל תוציאי אותי ואת החבר שלי מהארון, לפני שהוא פונה בחזרה אל פין, משתדל שלא להיראות עצבני כמו שהוא מרגיש )הם ביחסים טובים, מאז החתונה, אבל

קורט עדיין לא לגמרי בטוח למה לצפות ממנו(. "ומה אתה אמרת?"

לפני שפין מספיק לענות, מרסדס שולחת לו: על לא דבר, וקורט מחליט לוותר על האמוטיקון הממורמר שהיא ללא ספק הרוויחה ביושר לטובת בהייה בפין. לחכות שפין ידבר תמיד הייתה פעולה מעצבנת;

מדובר בבחור שחצי מהזמן בכלל לא מודע לכך שהוא אמור לענות אלא אם שואלים אותו דבר ישירות, והעובדה שתשעים אחוז מהזמן התשובות שלו גורמות לך לדפוק את הראש בקיר חזק מספיק בכדי

לאבד את הפיקדון על הבית לא עוזרת. הוא מספיק להיזכר שלא באמת אכפת לו מה פין חושב, בכל מקרה, כשזה מושך בכתפיו, מזכה את קורט באחד מחיוכי ה'אני זורם עם החיים עד כדי כך שישו מופיע על הטוסט שלי' שלו, ואומר, "אני שמח בשבילך." לאחר מחשבה, הוא מוסיף, "זה נכון שהוא נמוך יותר

ממך?"

קורט מחליט להתמקד בקרול, שנועצת בשניהם מבט מבולבל. פין יצא עם רייצ'ל, בכל מקרה. לפין אין.שום דברזכות דיבור לגבי

"אני צריך לשאול אותך משהו," אומר קורט למחרת בבוקר, מנסה שלא להיראות יותר מדי מופתע כשבליין מקדם את פניו בנשיקה קצרה על הזווית של הפה, לפני שהוא מתיישב קרוב להחריד, ברך

ומרפק מתחככים באלו של קורט.

"אני לא מחליף מותג ג'ל," אומר בליין מיד.

קורט ממצמץ לעברו. "זאת כבר הבעיה המאוד, מאוד רצינית שלך," הוא משיב בביטול. "מה שרציתי..." הוא מאבד את חוט המחשבה כשבליין מניח את כף ידו על זו של קורט, אצבעותיו מטיילות לאורכה. "אבא שלי רוצה..." הכל יהיה בסדר. בליין יגיד כן. אבא של קורט סמכותי. אנשים לא אומרים

לא לאבא של קורט. "הוא רוצה לפגוש אותך. אצלנו בבית. לארוחת ערב?"

בליין בוהה בו.

ו – כן, זה מהר מדי. בליין הולך לזרוק אותו. מערכת היחסים הכי ארוכה של קורט הולכת להיות בריטניס. פירס, לנצח נצחים )ואפילו לא זאת עם הסינגלים והכסף והקשרים(, פשוט כי הוא אידיוט.

"היא רצתה, כלומר, קרול רצתה, קרול רצתה להזמין אותך עוד לפני שאנחנו – היא רוצה להתקרב אליי, והיא חושבת שלהכיר את החברים שלי יעזור לה, זה די מקסים מצידה, בעצם, ואת כל החברים ממקינלי היא כבר מכירה, בעצם, והיא ואבא יודעים כמה עזרת לי עם קרופסקי, ואחר כך כאן,

להתאקלם, והם פשוט –" הוא לוקח נשימה עמוקה, "רצו להכיר אותך."

בליין משרג את אצבעותיו באלו של קורט, מטה את גופו הצידה כך שהוא פחות או יותר נשען עליו."בטח," הוא אומר, נשמע משועשע להחריד. "מתי שתרצה."

והנה, קורט מחייך שוב. זה בלתי נסבל.

וכך, יומיים לאחר מכן, בליין בוחן את החדר של קורט )"סגול כאן."(, מנסה ללטף את פבארוטי מבעד לסורגי הכלוב שלה )"העיצוב מעניין. אני אוהב את איך שמיכל המים שלה משתלב עם כילות המיטה

שלך."(, ולבסוף מתיישב מול המחשב של קורט, ופונה לשנות את סטאטוס הקשר שלו )"אל תיגע בפרופיל שלי!" – "אז אתה לא במערכת יחסים איתי?" "אני כן –" "ובכן, הפייסבוק צריך לדעת. אתה לא

יכול לשקר לפייסבוק."(.

"אז איך זה לגור עם פין וקרול?" בליין יושב על המיטה של קורט, כעת, לאחר שנדמה להבזיק במקומות שונים בחדרו, חוקר כאילו מדובר במקום מעניין. כלומר, כן – קורט השקיע כאן את מיטב כישרונו

בעיצוב פנים, וביום מן הימים, רבים יכירו את החדר הזה כאחד מן המקומות הראשונים שקורט האמל עיצב, והכלוב של פבארוטי יתפוס מקום של כבוד בספרו: "גם חיית המחמד שלך רוצה בית נוצץ: עשה

זאת בעצמך", אבל בליין לא נראה כאילו הוא מסתכל על זה בכלל.

"בסדר," אומר קורט באיטיות. "אתה יודע, שונה. אני צריך לריב עם שני אנשים על הווליום האידיאלילמשחקי פוטבול –"

"איזה –"

"מיוט, בליין, מיוט. באופן כללי שום דבר לא באמת השתנה מאז הפעם האחרונה – ולגמרי לאהראשונה – ששאלת אותי את אותה השאלה בדיוק."

בליין מגחך, מגלגל את עיניו בדרך שלא אמורה להיות מקסימה כי אנשים שלא לוקחים את מה שקורט אומר ברצינות מעצבנים את קורט, חד וחלק, ו – "אני פשוט... מנסה להבין מה המצב אצלכם. איך

להתנהג. אני רוצה לעשות רושם טוב." אז בליין מקסים, ובליין יכול להגיד ולעשות כל מה שבא לו. "אףפעם לא פגשתי את ההורים של – זה ביג דיל."

קורט מוצא את עצמו מחייך. "כן? גם לא את של דייוויד?"

בבליין מכה אותו קלות על הכתף. לאחר מספר רגעים, הוא מוסיף, "אבא שלך לגמרי מפחיד אותי."

קורט פורץ בצחוק רם. "בחייך," הוא אומר, מנסה להסדיר את נשימתו, ולהכריח את עצמו להפסיק לתהות מה בדיוק בליין חושב שברט האמל עלול לעשות לו. "הם יאהבו אותך. כולם אוהבים אותך."

ולאחר מחשבה, "והם יודעים שהם צריכים לחיות איתי באותו הבית אחר כך, ומאוד, מאוד קשה לעשותאת זה כשאני כועס."

בליין מעלה את ידו לחזהו בתיאטרליות. "אתה תאיים על המשפחה שלך בשבילי?"

קורט הוא זה שמגלגל את עיניו, הפעם. "כן," הוא משיב. "זה כאילו שאכפת לי." וסוגר את המרחק בינו לבין בליין בנשיקה שאמורה הייתה להיות קצרה, והפכה ללא מאוד קצרה כשבליין החל למשוך את

קורט לעברו, ידיו נעות לאורך גבו של קורט מבעד לז'אקט שלו. וקורט חושב, בהיסח דעת, מבעד לחלק במוחו שעדיין חושב על כמה שבליין מדהים ולחלק שעבר למצב של רעש סטטי ברגע שהרגיש את

שפתיו של בליין כנגד שלו, על כך שהוא מתמזמז עם אדם שלובש חולצה זהה לשלו. הוא מוצא את זהמצחיק.

ואז בליין נאנח כנגד פיו, נשען לאחור, ספק שוכב ספק נשען על מיטתו של קורט, משחיל יד אחת ביניהם בצורה המאפשרת לו ללפף את כף ידו סביב צווארונו של קורט, למקם אותו כך שהוא גוהר מעליו, ו – וואו. הוא משמיע רעש לא קוהרנטי ממעמקי גרונו, שמאוחר יותר הוא יכחיש בכל אמצעי ומחיר, רוכן להעמיק את הנשיקה, ונדמה לו שהוא בחיים לא יתרגל לרמה כזאת של קרבה, להזמנה

הפתוחה לגעת במישהו, לעובדה שכל זה – ובכן, רומנטי. בצורה שקורט מעולם לא שייך להגדרת המושג, ולדרך שבה העולם מפסיק להתקיים; מהפך מוחלט של כל רפלקס בגוף שלו. הוא עוטף את הלשון של בליין בשלו, מחייך נוכח הקול שבליין משמיע; בליין שולח יד אל מתחת לסוודר שלו, וקורט פולט קריאת הפתעה נוספת שהוא לגמרי הולך להכחיש, מתנשם, עוצם את עיניו אף חזק יותר נוכח

המגע של עור כנגד עור, ו –

" קורט?"

בליין משתנק תחתיו, מרפה מקורט, מושך את ידיו בחזרה, ו – וואו, קורט באמת ובתמים מוכן להרוגמישהו. "פין," הוא יורה, מגבה את קולו במבט שיכול לקדוח דרך טיטניום. "אתה אמור לדפוק."

"א – אני. אני." אי שם מאחוריו, הוא יכול לשמוע את בליין מגחך, מכסה את פיו בכף ידו. פין באמת נראה מצחיק, כשחושבים על זה, פיו פעור למחצה, עיניו פחות או יותר יוצאות מחוריהן, קפוא כאילו מר

שוסטר כרגע פקד עליו לרקוד סטפס.

קורט זוקף את גבותיו. "אתה?"

"אני רציתי –"

"להפריע?" שואל קורט בקור.

"לא, אה –"

"להפר את כל חוקי הפרטיות שאתה קבעת בעצמך?"

"לא! אני –"

"להביך את החבר שלי?"

בליין צוחק בקול רם, כעת, משעין את ראשו על עורפו של קורט כך שקורט יכול להרגיש את כתפיורועדות.

"רציתי לשאול אם אני יכול לשאול את הסיכומים הישנים שלך ל –"

גבותיו של קורט מתרוממות גבוה אף יותר. "כן?"

"לא חשוב," פולט פין באימה, סב על עקביו ונס מן החדר בריצה.

"אלוהים אדירים," מתנשם בליין. "תזכיר לי בחיים לא להכעיס אותך."

קורט מניד בראשו. "כדאי שנרד לוודא שהוא לא הכין לעצמו קפה עם אקונומיקה מתוך זעזוע ואימה, אומשהו."

"ממ," אומר בליין, שותל נשיקה על עורפו של קורט, ומצליח, איכשהו, לעמוד על רגליו. "אז המפגש עםאח שלך הלך טוב."

"כן," משיב קורט ביובש. "הוא מת עלייך." הוא נאנח, ניגש לכבות את מסך המחשב )"הי, שבע אנשים אוהבים את הסטאטוס שלנו." – "דה."(, לפני שהוא מפנה מבט אל החבר שלו, עומד בחדר הסגול של

קורט מול הכלוב של הכנרית עם ידיו בכיסיו, כף רגלו משחקת בשולי השטיח, שיער פרוע ושפתיים אדומות, וכל מה שקורט לחלוטין ידע שהוא רוצה ואיכשהו קיבל. "קדימה," הוא ממלמל, "בוא נלך

להציל את האח החורג שלי מעצמו."

**

מביך זאת מילה מעניינת לתיאור הסיטואציה. כולם מאוד נחמדים, כמובן, ומחייכים חיוכים שאמורים להיות רגועים ומרגיעים ומזמינים, אבל בליין בטוח למדי שמשהו במבט לא לגמרי בסדר אצל כל אחד

מהאנשים שיושבים סביב השולחן.

קורט, למשל, מדבר מהר מידי, והגבות שלו מכווצות בשמץ של היסטריה, והמבט של קרול נודד מבליין לקורט לברט לפין ובחזרה. פין עסוק בלהיראות מצולק נפשית וברט... ברט בוחן, בזהירות ובקפידה,

ובאופן הכי חמים שהוא מסוגל לגייס, בליין מניח, אבל בוחן.

ובליין? ובכן. את ההורים של ג'יימי הוא לא פגש מעולם כי שניהם עוד היו בארון כשהם יצאו, ומערכת היחסים עם דייוויד פשוט הייתה הרבה יותר מידי מסובכת בשביל זה, ובליין פשוט לא יודע איך עושים

את זה. וזה עוד ברט האמל, למען השם. הבן אדם גדול, ומאיים, ו... גדול. והוא אבא של קורט. בליין לאיכול להרשות לעצמו לאכזב את אבא של קורט.

כן, החיוך הרגוע של בליין בטוח מאוד משכנע.

"כמה שנים אתה כבר לומד בדלטון, בליין?" שואל ברט, מרים אל בליין את מבטו מהצלחת.

"התחלתי ללמוד שם בכיתה י'," עונה בליין. "זה פשוט... נשמע כמו מקום מצוין להגיע אליו. אחרי השנההראשונה בתיכון הקודם שלי, כלומר."

ברט מהנהן. הוא תמיד מהנהן. בליין בכנות ישמח לקבל תגובת ברורות יותר.

"מתי הצטרפת למועדון גלי שלכם?" הוא שואל.

"מממ, מתישהו בשנה הראשונה שלי שם," עונה בליין. "כשהתחילו המיונים."

ברט מהנהן.

"בליין הוא הזמר המוביל," אומר קורט ובליין מחייך חצי חיוך ומשפיל את מבטו.

"באמת?" אומרת קרול ומחייכת אליו. "גם פין."

"אין אצלנו באמת זמר מוביל, אמא," ממלמל פין מצידו השני של השולחן.

קרול מרימה את הסלט. "אתה רוצה עוד קצת, חמוד?" היא שואלת את בליין.

"למה לא," אומר בליין וחושב ש, אלוהים אדירים, הוא חייב להפסיק להסכים לאכול עוד רק כי הואמפחד ליצור רושם שגוי.

"בכל מקרה," אומר קורט. "אנחנו הולכים לנצח אותם השנה."

בליין צוחק. "לחלוטין," הוא אומר.

פין ממלמל משהו שנשמע מאוד דומה ל"לא, אתם לא" כנוע להחריד ועדיין לא מרים את הראשמהצלחת.

"יש עוד זמן עד אז, בכל אופן," ומר בליין. "בינתיים אנחנו סתם עובדים על פרויקטים קצרים. אנחנולקראת סופו של פרויקט דיסני, האמת. אני וקורט שרים יחד."

"כן, קורט אמר משהו על זה. אלאדין, נכון?" שואל ברט.

"אהא," אומר בליין. "ואני ממש נהנה לשיר איתו. קורט מאוד... מיוחד."

"בהחלט," אומר ברט. בליין מניח את ידו על ירכו של קורט מתחת לשולחן ותוהה אם הם עדיין מדבריםעל שירה.

לרגע שומעים רק את קרקוש המזלגות ובליין לא בטוח שהוא מרוצה מהשתיקה הזאת. "אז," הוא אומר,נואש למדי. "שמעתי שאתה אוהב פוטבול."

נושא בטוח מספר אחת: וי. בליין לא בטוח שלהשתמש בקלף החזק שלו כבר בשלב הזה של הארוחה זה דבר חכם לעשות, אבל הוא כבר ציין שהוא נואש? כי הוא נואש. ומבועת. ומשתדל ממש חזק שלא

להראות את זה.

אבל, טוב, זה לא באמת היה כזה קשה. הוא אמנם היה צריך להזכיר לעצמו בתכיפות שאין לברט שום סיבה אמיתית לנסות לרצוח אותו, וקורט כבר הסביר לו כמה וכמה פעמים שהוא בן אדם נחמד, ובליין

הצליח להסיק שכל מה שברט רוצה זה שקורט יהיה מרוצה, ובליין נוטה להאמין שקורט מרוצה, אז.

וזאת הייתה שיחה הרבה יותר פשוטה, עכשיו. לדבר על פוטבול וסופרבול וסיכויים וקבוצות, וזה מזכיר לבליין שהוא פשוט מקיים שיחה עם עוד בן אדם, וכנראה שיש לו סיכוי די סביר לעבור את המבחן

הנורא מכל. בעיקר לאור העובדה שהוא וברט אוהדים את אותה הקבוצה.

בשיא הרצינות, גברים הם עם פשוט. ישנה סיבה לכך שבליין מעדיף אותם.

בסוף הארוחה בליין זוכר לומר כמה נהדר היה האוכל ועוזר לפנות את השולחן. הוא מביט על ברט וקורט ומשהו בלב שלו קצת מתכווץ. זה לא שיש לו איזה שהן בעיות עם ההורים שלו. הם ביחסים

טובים והכל, והם היו ממש בסדר כשבליין יצא מהארון והם באמת ובתמים משתדלים להתמודד כמו שצריך, אבל זה מעולם לא היה ככה. יש אכפתיות בעיניים של ברט כשהוא מסתכל על קורט מהסוג

שבליין רואה רק לעיתים נדירות, וזה ברור שאף אחד מהם לא צריך לומר דבר כדי לדעת מה השנימרגיש. זה לחלוטין ראוי להערצה.

ובליין מבין שהוא לא באמת צריך את האישור של ברט. כלומר, הוא כן, זה פשוט שהוא לא צריך לחשוש שהוא לא יקבל אותו. קורט אמנם חשש מהתגובה שלו לפני שהוא סיפר לו על בליין, אבל בליין מבין,

מהכרות של שעה בדיוק, שזה היה טיפשי לגמרי. שגם עכשיו, בליין יכול היה לפשל בכל חלק וחלקמהארוחה, ועדיין כל מה שברט צריך לדעת זה שטוב לקורט, וזה יספיק לו.

קורט מלווה את בליין החוצה, בסופו של דבר, אחרי שכולם אוכלים עוגה ונפרדים מבליין לשלום. הואסוגר את הדלת מאחוריו ועומד איתו בכניסה לבית.

"שרדת?" הוא שואל.

"אתה תגיד לי," עונה בליין.

"אני חושב שהלך בסדר גמור, לא?"

בליין מהנהן. "היה בהחלט מוצלח," הוא אומר. "נראה אותך מחר?" הוא שואל.

קורט מחייך אליו. "בהחלט," הוא אומר.

בליין מרים יד אחת ומניח אותה על לחיו של קורט, קצות אצבעותיו נכנסות אל בין שערותיו. "יש לךמשפחה נפלאה, קורט," הוא אומר.

קורט מהנהן באיטיות. "אני יודע," הוא אומר.

בליין מחייך אליו ומקרב אותו, מצמיד את פיו לזה שלו. העובדה שכל השאר כנראה עוקבים אחריהם מהחלון לא משנה יותר מידי לבליין, לא כשהשפתיים של קורט חמות ומזמינות כל כך, וכשהעיניים של

בליין מתעקשות להיעצם וכשעבר יותר מידי זמן מאז שהוא עשה את זה.

הוא מתנתק ממנו לבסוף, ומביט בו רגע אחד נוסף. קורט מחייך ובליין בטוח שהחיוך שלו עומד לבלועאת פניו.

"נתראה," הוא אומר ונושק לו קלות בשנית, מוריד את ידו ומסתובב, מחפש את מפתחות המכונית בכיסהז'קט.

**

קורט חושב שהסתגל למהלך העניינים בדלטון, פחות או יותר. לא לכל דבר – כמובן שלא לכל דבר. הוא עדיין לומד כפי שלא למד בחייו, ועדיין לא בדיוק בטוח איך להתנהל בשיעורים, איך להתנהל

בחזרות, איך להעביר את מה שהוא רוצה להגיד בצורה שהמועצה של הוורבלרז תכבד. אבל הוא כן התרגל ל – ובכן, לחברה. לעובדה שמישהו ייגש אליו בשיעור ויציע לעבוד על פרויקט ביחד, או ייתן לו

כיף אחרי שהוא קיבל ציון טוב למרות שהם בקושי מכירים. ובכל זאת, למחרת היום, כשברנדון, שלומד שנה מעליו ושר עם קורט בוורבלרז, אדם איתו החליף קורט בדיוק חמש מילים, ניגש אל קורט ואומר

שהוא מצפה לראות אותו במסיבת השנה החדשה שלו, קורט מוצא את עצמו בוהה כמו אידיוט.

מה שגורם לברנדון לבהות בו, מבולבל ונבוך.

מדובר בסיטואציה נעימה להחריד. קורט שמח להימצא בה.

"הנחתי שאתה מגיע," מסביר ברנדון, מהוסס, כמי שמפחד למעוד על משהו, "כי בליין אמר שהואמגיע." לאחר רגע נוסף של שתיקה, הוא מוסיף, "אתם ביחד, נכון? ראיתי בפייסבוק –"

"כן," אומר קורט במהירות, כאילו שזה מובן מאליו.

"אז אני אראה אותך במסיבה," אומר ברנדון, כאילו שגם זה מובן מאליו. "אתה יכול להזמין חברים, אם אתה רוצה. ובנות. אין לך מושג כמה קשה להביא בנות למסיבות האלה." ואז הולך, מותיר את קורט

לתהות האם הוא יצטרך להרוג את החבר שלו אחרי פחות משבוע.

הוא מוצא את בליין בחדר האוכל )לא קפיטריה; קפיטריות זה מה שיש במקינלי, עם הסטייק שנראה כמו דג ומלחמות האוכל. קורט, לשם שינוי, לא מתגעגע(, נועץ מבט מצווה אחד בדייוויד, שמתקדם

כיסא אחד הצידה, מניח לקורט להתיישב ליד האידיוט, שנראה היום טוב במיוחד, בצורה שגורמת לקורט לרצות לוותר על מילים, ופשוט לקחת את בליין משם, ו – כן. במקום, הוא נועץ בבליין מבט מלא

תוכחה, ואומר, בטון שאף אחד לא אוהב לשמוע )או לפחות, זה מה שפין ואבא אמרו(, "מסיבתסילבסטר?"

בליין לא מתרשם אפילו קצת. הוא לוגם מכוס המים שלו, מניח אותה בחזרה על השולחן בזהירות, ואזפונה אל קורט ואומר, "כן. חשבתי שאני אבוא לאסוף אותך."

"כן," מגלגל ווס את עיניו. "כי לימה לגמרי בדרך שלך."

"החברה שלך יכולה להסיע אותך, ווס," אומר בליין בשלווה.

"תזמין בנות," אומר דייוויד, כאילו הם דנים בכוריאוגרפיה חדשה, או בסיכומים למבחן בהיסטוריה. "אושזה יהפוך לערב גיבוש עם דבקון ממנו כולם ממש מנסים להתחמק."

ווס מהנהן.

בליין נראה כאילו ממש לא אכפת לו.

ווס ודייוויד נועצים בקורט מבטים מלאי ציפייה.

"אני אעשה כמיטב יכולתי?" מציע קורט, שלא רואה בעיה ממשית בערב גיבוש עם דבקון.

"רואה," אומר דייוויד לבליין, "אמרתי לך שהוא לא יכעס כי שכחת להודיע לו."

קורט שונא את כל האנשים בשולחן הזה.

חמש שעות לאחר מכן, רשימת האורחים של קורט נראית ככה:

מרסדס )כי קורט אוהב אותה; וכי לשם שינוי, ישנם עשרות בחורים לא בהכרח שחורים שהוא.1יכול לשדך לה(.

רייצ'ל )כי ברור שאין לה מקום אחר ללכת אליו(. .2 טינה )כי קורט מתגעגע אליה; וכי הרעיון של טינה עם השיער הצבוע והלבוש הגותי שלה בין.3

תלמידי דלטון שנראים כאילו שכחו בגדים רגילים מהם, שלא לדבר על בגדים עם אמירה,משעשעת אותו(.

מייק )כי הוא הולך לאן שטינה הולכת(..4 פין )כי הוא היה בחדר הסמוך וקורט אפילו לא צריך היה לקום בשביל להזמין אותו. וכי פין אמר.5

שהוא לא מעוניין ללכת למסיבה של נבחרת הפוטבול, האחת שקרופסקי משתתף בה, וקורטאהב אותו מספיק בשביל לקחת על עצמו שבוע של תורנות כלים, באותו הרגע(.

ארטי )כי הוא הולך לאן שרוב גלי הולכים(. .6בריטני )כי היא הולכת לאן שארטי הול – אוח, לא חשוב(. .7 סנטנה )כי היא הולכת לאן שבריטני הולכת; וכי קורט הבטיח הרבה בנים, בצבעים, צורות,.8

וגדלים שונים(. קווין )אין לו מושג, בעצם. הוא לא ציפה שהיא תגיד כן(. .9סאם )כי הוא שפוט(. .10לורן )כי קורט שונא אותה(. .11

כמובן שקורט איכשהו יארגן פגישת מחזור של "כיוונים חדשים" במסיבה של דלטון. ויעשה את זה בלי כוונה. ובלי לקחת בחשבון שהם עדיין לא פגשו את בליין )מלבד פין ומרסדס(, ובליין עדיין לא פגש

אותם )מלבד את פין ומרסדס(, ומרסדס חטטנית ופין אידיוט ולרייצ'ל אין טאקט וסנטנה כלבהובריטני... מיוחדת )והייתה החברה של קורט, למשך יומיים(, ובליין הוא... בליין.

אבל יהיה בסדר. במקרה הכי גרוע, בליין פשוט יצטרך לעזור לו להסתיר את הגופות. בשביל זה ישחברים.

הוא בוחר את הבגדים שלו בזהירות. לא כמו בדייט הראשון שלהם, שהיה שילוב של פאניקה והתרגשות ולחץ, כל כך הרבה לחץ, וקורט ידע שהוא לא מסוגל להתלבש רע, אבל הוא היה בפאניקה, ופשוט רצה

שבליין יחשוב ש – שבליין יאהב אותו. עכשיו... זה קצת כמו להתלבש לבית הספר, שוב. הוא רוצה להיראות טוב, והוא רוצה ללבוש את כל הבגדים שלו בבת אחת, כי כולם כל כך יפים, והעולם כל כך

משעמם, ובית הספר כל כך רגיל, ואם אתה לא מתלבש כמו שצריך, אתה תורם לכל זה, הופך לחלק מזה. הוא רוצה להיראות כמו עצמו, גם כן. )הוא תוהה כמה כיוונים חדשים יודעים עליו כרגע, כמה פין

סיפר להם. מקווה שהם לא יודעים שום דבר, ואז מקווה שהם יודעים הכל(.

פין מחכה לו בסלון, לבוש בג'ינס שגורמים לרגליים שלו להיראות ארוכות להחריד )ולא, קורט. פשוט –לא(, וחולצה שחורה עם צווארון וי. "הבגדים שלך איומים," הוא אומר ביובש, בדרכו לקחת כוס מים.

"לא אכפת לי," משיב פין בטון שככל הנראה ישמע רגוע מפי אנשים אחרים, ועם פין פשוט נשמעאטום. וכן – נראה שבאמת לא אכפת לו. קורט בחיים לא יבין את הבנאדם הזה.

"החבר שלך אוסף אותנו?" שואל פין. הוא לא נשמע שמח.

"כן," משיב קורט מיד. ואז, כי – ברצינות, פין אידיוט. "תלמד לדפוק."

"לא חשבתי שאתה והחבר שלך תהיו –"

"טעית," אומר קורט בפשטות. "מה לכל הרוחות חשבת שאנחנו עושים?"

"אני לא יודע," אומר פין, וקורט חושב, אמירה בורה, פוגעת, וחסרת טאקט מגיעה בעוד שלוש, שתיים,אחת... "שרים, או משהו."

"רק בגלל שזה כל מה שאתה ורייצ'ל עשיתם –"

"היי!"

בליין צופר להם מבחוץ. גם כן נסיעה רומנטית.

בליין מברך אותו לשלום עם נשיקה קצרה על השפתיים )פין מרוכז מאוד בחגורת הבטיחות שלו, לפתע(והזמנה לבחור מוסיקה לדרך. הוא שואל את פין מה שלומו.

פין אומר שהוא לא יודע. לאחר מכן, הוא שואל האם רייצ'ל תהיה שם.

זאת נסיעה ארוכה להחריד.

מרסדס מחכה להם בכניסה, ביחד עם טינה ומייק. קורט מחבק את שתיהן, ולוחץ את ידו של מייק. הוא מנסה להיראות כאילו לא אכפת לו כשאפילו מייק מדבר על כמה שהוא חסר. הוא מנסה שלא לדפוק את הראש בקיר הבניין כשטינה מספרת לו שרייצ'ל הגיעה מוקדם בכוונה להתקין מכונת קריוקי. הוא

מגלגל את עיניו כשהוא שומע שסנטנה כבר בפנים, נראית כמו חיה משחרת לטרף.

הוא חושב שלא יכול להיות גרוע יותר, אלא שאז הם נכנסים בכדי למצוא את בריטני משוחחת עם ווס ודייוויד )עד כמה שזרים באמת יכולים לשוחח עם בריטני(, אלו שולחים אל קורט חיוכים שנראים כמו

ההגדרה של רשע מוחלט. "קורט!" קורא דייוויד. "רודף שמלות שכמוך."

"לא תאמין מה העלמה פירס סיפרה לנו," אומר ווס. הוא צוחק בצורה שגורמת לו להיראות מגוחך לחלוטין, קול גבוה ועיניו רחבות מדי, כאילו שהוא שומע את הבדיחה הראשונה בחייו בכל פעם מחדש,

וקורט חושב, הוא בטח לא יוכל להתגונן אם אני אשתמש בסכין.

בליין זוקף את גבותיו לעברו.

קורט הולך למות.

"מסתבר שהחבר שלך," דייוויד מצביע על בליין, ואז על קורט, מלווה בחוש כיוון שכמעט מוביל לאבדן עינו הימנית של קורט. "החבר שלך –" בנקודה הזאת הוא נתקף בגל צחוק מוגזם לחלוטין, ולא מסוגל

להמשיך.

קורט תוהה האם בני אדם מסוגלים להתחיל לבעור באופן ספונטני.

"מה לכל הרוחות קרה?" בליין נראה ספק מבולבל, ספק משועשע, וקורט צריך להוציא אותו מכאן, לפני ש – עכשיו

"אמרתי להם שלבליין יש מזל כי הידיים שלך מאוד רכות," אומרת בריטני בקולה השקט, המונוטוני, זה שתמיד גורם לקורט לתהות האם קיים משהו בתוך הראש הבלונדיני של הבחורה הזאת. לאחר דבר מה

שאצל אדם אחר יקרא מחשבה, היא מוסיפה: "ושתמיד רציתי להפוך בחור הומו, ככה שלצאת איתךהיה –"

"בריטני, סנטנה קוראת לך," מסנן קורט מבעד לשיניו. הוא תוהה איך אנשים אחרים מצליחים לנהלמערכת יחסים למרות העובדה שיש עולם מסביב, והעולם הזה מכיל פין ובריטני.

בליין, מצידו, לא עוזר אפילו קצת. הוא כורך זרוע אחת סביב כתפו של קורט, השנייה אוחזת במרפקו, כך שהוא פחות או יותר מחבק את קורט מאחור, מה שיכול היה להיות רומנטי ומקסים, לולא הוא צחק

כל כך חזק שקורט התחיל לחשוש כי הוא עומד להכתים את החולצה שלו בדמעות.

"זה היה משבר," מסנן קורט. אם הוא יישמע סמכותי מספיק, בליין לגמרי ייקח אותו ברצינות. "הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. קורטנמשך בדיוק יומיים." ...לכל הרוחות, הוא יצא עם בריטני.

"היא מספרת שהוא לבש פלנל. וכובע בייסבול –"

"אלוהים אדירים אף אחד לא אוהב אתכם לכו מכאן."

," פולט בליין כנגד הכתף של קורט, ספק מדבר ספק נחנק. קורט היה צועק על בליין להתרחק"וואו ממנו, אם הוא היה... ובכן, מסוגל לצעוק על בליין להתרחק ממנו. ואז, "תירגע, קורט, אנחנו לא באמת צוחקים עלייך," הוא משחרר את קורט )לא סיכמנו שאתה לא מתרחק? העולם חסר תועלת, ברצינות(,

עוקף את ווס ודייוויד לעבר שולחן המשקאות, וחוזר עם כוס מלאה בנוזל לא מזוהה. למראה הגבות המורמות של קורט, "אנחנו אוהבים אותך למרות שאנחנו צוחקים עלייך?" הוא רוכן לנשק את קורט על

הלחי, דוחף את הכוס לכף ידו.

קורט לוקח לגימה חשדנית, מעוות את פניו, ונחוש בדעתו לכעוס על בליין לפחות חמש דקות נוספות."מה יש במשקה הזה?"

בליין זוקף את גבותיו הפעם.

קורט מניד בראשו. זה לא שווה את המאמץ.

"אל תרגיש רע," אומר בליין אחרי מספר רגעים. "לווס היתה תקופת אימו לפני שנתיים. הוא הכריח את כולנו לשיר אם. סי. אר.. שמעת אקפלה שרה אמ. סי. אר. פעם? ובכן, אני מקווה שזה לעולם לא יקרה

לך. ודייוויד..." הוא עוצר, נראה מהורהר.

"אין לך סודות עליי," מכריז דייוויד בנימת ניצחון.

"יש לי יותר מדי סודות עלייך," אומר בליין בשלווה.

קורט מחייך בעל כורחו. "ואתה תספר לי את כולם?"

"כמובן!" משיב בליין מיד, מעלה את יד ימין אל לוח ליבו. "עכשיו משאנחנו ביחד, אף סוד שגונב לאוזניילא בטוח מפנייך."

"זה כל מה שאי פעם ביקשתי מחבר," אומר קורט בכובד ראש.

בליין צוחק, שקט הפעם, פרטי וביחד עם קורט, לפני שהוא רוכן לנשק אותו שוב, הפעם בצד הפה )ואולי זה מפני שהוא שתה מה... דבר שבליין הביא לו, אבל יש כל כך הרבה אנשים מסביב, ובליין נצמד אליו כמו מגנט, וקורט מוצא שהוא באמת לא שם זין, מרגיש חומה עבה שבנה במהלך השנה מתפוררת

לאיטה. נדמה לו שלאף אחד אחר לא אכפת, גם כן(.

"וואו, אתם בלתי נסבלים," מכריז ווס. אולי קורט טעה.

דייוויד מהנהן. "אני כמעט מעדיף את איך שהם היו בשבוע שעבר. כשכל מה שהם עשו היה לערוג אחדלשני. בלי להפר את אמונם של אף אחד מהחברים שלהם."

ווס מאמץ לעצמו קול נמוך, מיוסר, שנשמע באופן מחשיד כמו – "דייויייייייייייייייד, קורט לא אוהבאותיייייי."

"הוא מסתכל עליי כעל אח גדול!" מייבב דייוויד.

?" מסיים ווס, מוחה דמעות מזויפות מעיניו. "עליי לנגן שירים מלנכולייםלמה החיים כל כך קשים"בגיטרה בכדי להתגבר על הכאב! אל תדברו איתי!"

," אומר בליין. הוא לא משכנע כפי שקורט היה. "אתם לא תדעו מתי, ואתם לאאני הולך לרצוח אתכם"תדעו איך, אבל יום יבוא ואני –"

"באמת היית ככה?" שואל קורט, מנסה לדבר מתוך גל צחוק בלתי נשלט. )ו, הי, צוחק מי שצוחק אחרון,וכאלה. כך יעשה למי שיורד על המשבר ההטרוסקסואלי שלו(.

בליין, מצידו, נועץ בו מבט משונה, ספק עצבני, ספק רך, בוחן את קורט כאילו הוא נזכר בדבר מה הוא נושך את שפתו התחתונה, ואז מניד בראשו, ולוקח את ידו של קורט. "קדימה," הוא אומר. "אני רוצה

לרקוד."

קורט ממצמץ. "מה, לא. אני לא רוקד עכשיו."

בליין נועץ בקורט מבט המבהיר לקורט כי הוא הולך להיכנע, "יקירי, לאן אתה ממהר?" ו – "איך אתהיכול לעשות לי את זה?" ו – "מה אם אני אתקרב?".

ומתישהו במהלך החצי דקה האחרונה, ווס הספיק להיעלם, ו-ווס הספיק לחזור, מלווה בחיוך זחוח להחריד הלקוח הישר מהסיוטים הגדולים ביותר של קורט ומן הארוחה ההיא בברדסטיקס, ולפני

שקורט או בליין מספיקים לאיים בהרג פעם נוספת )אם היה לקורט דולר על כל פעם שאחד מהם נאלץ לעשות את זה, אבא שלו היה נמצא בירח דבש כרגע( צלילי הפתיחה של שיר מאוד מסוים נשמעים

ברקע, והחיוך של בליין מסנוור אותו, וקורט מבין שאבוד לו.

"תיראו," אומר דייוויד בתמימות. "זה השיר שלכם."

"כבר דיברנו על זה שהשיר שלכם הוא של קייטי פרי וזה קורע מצחוק?" שואל ווס.

בליין דורך עליו, שולח לעבר קורט עיניי עגל המתחננות בפניו להגן על כבודה של הדיווה.

"אתה יודע שאני מעדיף את גאגא," מתחיל קורט להגיד, אבל אז בליין גורר את קורט לרחבה, כורך זרוע סביב מותנו, והדקות הבאות מהוות מעין בלק-אאוט. זה כמו הנשיקה הראשונה שלהם שוב, מפני

שקורט לא יודע מה הוא עושה, ויש לו מחנק בגרון, וזה לא משנה אפילו קצת, וזה כמו להחזיק ידיים במסדרון, מפני שזה כל מה שקורט רצה, וזה כמו כל הפעמים שבליין שר בשבילו, תחושה זרה-מוכרת

של ביחד, וזה אדרנלין, זה להיכנע למוסיקה ולהיכנע לבליין ולהניח לשניהם להוביל, למצוא את פניו שלבליין בינות החושך והאורות המהבהבים, ולא לחשוב על דבר.

**

"החברים שלך נחמדים," בליין ספק אומר, ספק צועק אל עבר קורט.

"שלך לא," עונה קורט ובליין צוחק, גדול ומשוחרר, ומצמיד את קורט אליו כך שחזהו צמוד לשלו.מאחוריו עובר דניאל, מחזיק שתי כוסות בידיו.

"איך ידעת?" אומר בליין בתמימות ומתרחק לרגע מקורט, ניגש אל דניאל ותופס את הכוסות. "תודה," הוא אומר בקריצה. דניאל נשאר לבהות רגע אחד נוסף, מבולבל, וקורט צוחק כשבליין מושיט לו כוס

אחת.

"לחיים," הוא אומר כשקורט משיק את הכוס לזו שלו. הוא בולע את המשקה בבת אחת, וכך עושה גםקורט, שמעווה את פניו.

"זה מזעזע," הוא מכריז.

"זה כיף," אומר בליין בחיוך רחב, כורך את ידו סביב מותו של קורט בשנית. וזה היה כמעט לא בכוונה, כמעט טבעי, להצמיד אותו אליו, להכריז בעלות; להביט לו בעיניים ולדעת שהוא שייך לו. זה היה

מדהים, כל פעם מחדש.

חמישים דקות, שמונה שירים, מנוחה קצרה ומספר לא ברור של כוסות עם משקאות שונים מאוחריותר, המוזיקה נחלשת. קורט מכווץ את גבותיו לעברו, ובליין זוקף את שלו.

"עשר," מישהו מכריז בקול וחיוך מתפשט על פניו של קורט בתגובה.

"תשע," מצטרפים כולם. "שמונה, שבע, שש," בליין ממקד את מבטו בזה של קורט, מחייך חצי חיוך.!"שנה טובה"חמש, ארבע," נדמה שהקול מסביב מתחזק. "שלוש, שתיים, אחת –

"שנה טובה, קורט," לוחש בליין ומעביר את אצבעותיו בשערו של קורט, מקרב את פניו אל אלה שלו,עוצם את עיניו ופוגש את פיו, פותח את שפתיו, מזמין את עצמו פנימה.

בליין חושב, כשלשונו של קורט חודרת לפיו, כשהנשימה שלו חמה כנגדו, כשאצבעותיו אוחזות בו: ככהצריכה להתחיל שנה.

הוא חושב על המושג חופש. הוא חושב, יש הרבה הגדרות למילה. פעם בליין חשב שזה אומר בהכרח שדברים הם פשוטים יותר, שהמבטים השופטים, המזועזעים, המתנשאים, נעלמים. הוא מנתק את פיו

מזה של קורט.

"שנה טובה," הוא עונה.

היום, עכשיו, בליין יודע שזה לא באמת ככה.

לצאת מהארון לא אומר להשתחרר מאנשים אחרים, אלא רק מעצמך. היום הוא יודע שחופש זה לרקוד עם החבר שלך בליל השנה החדשה באמצע מסיבה, לנשק אותו למרות שאתה יודע שאתם מוקפים

באנשים ולדעת להתעלם מאותם מבטים; לתפוס במותן שלו ולדעת שזה מרתיע אחרים ופשוט לתתלזה לעבור לידך.

וזה לא באמת קל, בדרך כלל, אבל הצלילים נדמים להיות חלק מהגוף של קורט עכשיו, כשהוא זז ביחד עם הבאסים, כשעיניו עצומות למחצה, כשהפה שלו פתוח מעט. המבט שלו גם מזמן לא לחלוטין ישר,

והוא נראה לא הולם, קצת, ובליין מוצא את זה לחלוטין מקסים, כי הוא לא ידע שהאופציה קיימת בכלל.שקורט מסוגל להראות שלא מושלם לגמרי.

הרעש מסביבם מחריש אוזניים שוב והבאסים הולמים בכפות רגליהם והראש של בליין מסתובבבמקצת והוא יכול להישבע שאלה רק שניהם שרוקדים.

קורט מועד לעברו ובליין אוחז בו בשתי ידיו, מנשק אותו על הצוואר ומחפש את מבטו. הידיים של קורטמונחות על כתפיו והוא יכול להרגיש את האצבעות שלו נוגעות בצווארו.

"אלוהים, אתה מהמם," ממלמל בליין אל תוך אוזנו של קורט, והלה מצמיד את פיו לזה שלו, נושך את שפתו התחתונה. בליין מתנשף בחדות ו- אוקי. מעט הטאקט שעוד נותר בו גורם לבליין לתפוס

בחולצתו של קורט, שניהם שיכורים מכדי שלמישהו מהם יהיה אכפת שהוא מקמט אותה, ולגרור אותו אל מחוץ לדלת שמובילה למטבח ואל תוך המזווה. הוא גדול מספיק כדי להכיל את שניהם אבל קטן

מכדי שיוכלו לשמור על איזשהו מרחק, אז קורט צמוד אליו ובליין יכול לחוש את פעימות ליבו, אתהנשימות שלו.

הוא נאנח אל תוך אוזנו ודוחף את קורט אחורנית, משעין אותו על הדלת. קורט, בתגובה, משמיע קול שמגיע ישירות ממעמקי גרונו ובליין מעמיק את הנשיקה, אוחז בו חזק יותר ו- אלוהים. הוא שכח

שאפשר להרגיש ככה, כאילו כל חלק בגוף שלו כמה לגעת, להיצמד, להיות חלק מהאדם שמולו.

"בליין," הוא ממלמל, אומר, נאנח. הידיים שלו תופסות בצווארון חולצתו של בליין, מצמידות אותו אליו כאילו לבליין יש איזושהי כוונה להתרחק. הם עטופים בחושך ואחד בשני ובקולות רכים ובנשימות. בליין

מתנתק מקורט ונושק לו קלות על הפה עכשיו, ועל צידו, יורד אל עיקול הסנטר והצוואר. קורט נאנק תחתיו ומצמיד את ראשו לקיר שמאחוריו. הוא מדהים, אלוהים. הוא נפלא ומדהים ומושלם ואלוהים

אדירים.

"מממ," נאנק בליין, מחזיר את פיו לשפתיו של קורט ולא טורח להשתמש במילים קוהרנטיות.

קול צחוק נשמע מהמטבח ואז קריאה ובליין קורע את עצמו מעל קורט בבת אחת. הוא פוקח את עיניו ומתנשם, חיוך משתלט על פניו כשקורט מנסה לרכון לעברו והוא מניח אצבע על שפתיו, מסמן לו

להיות בשקט.

הלב של קורט דופק בחוזקה כנגד חזהו ובליין מנסה להסדיר את נשימתו ומתאמץ שלא לגחך כי. עבר יותר מידי זמן מאז הפעם האחרונה בה הוא נקלע לסיטואציה הזויה מהסוג הזה.ברצינות

"אני חושב שמחפשים אותך," הוא לוחש.

"לא אכפת לי," אומר קורט נחרצות ומצמיד את בליין אליו שוב. בליין צוחק ודוחף את קורט מעליו, חלקממנו טורח להעריץ את רמת השליטה העצמית שהוא מסוגל להפגין.

"קורט," הוא אומר והוא די בטוח שהוא אוהב את הגרסה השיכורה שלו אפילו יותר. "אני חושב שזה אחשלך."

?" הוא כמעט צועק.שוב"

"ששש," משתיק אותו בליין ומתאמץ שלא לצחוק בקול רם, מנסה להקשיב לקולות המתרחקים שבחוץ."אוקי," הוא לוחש. "אני הולך לבדוק שאין פה אף אחד ונצא לחפש אותו, בסדר?"

קורט לא עונה. בליין צוחק שוב ומצמיד לו נשיקה קלה על הפה. הוא פותח את הדלת לכדי סדק צר,מציץ החוצה ומשתחל דרכו. השטח נקי. הוא פותח את הדלת לרווחה ותופס בידו של קורט.

"הייייי," אומר קורט בחיוך דבילי לחלוטין. בליין מושך אותו אליו וצוחק.

"מספיק אלכוהול בשבילך," הוא מכריז ומוביל אותו בחזרה אל הסלון.

"אה, הנה אתה," אומר פין כשהם יוצאים מהמטבח בקול רם, מנסה להתגבר על המוזיקה שבלייןהספיק לשכוח כמה חזקה היא.

"פייייייין," אומר קורט ומועד קדימה ובליין מחליט שיהיה חכם יותר לאחוז בו.

"אני הולך הביתה," ממשיך פין, מתעלם מהתגובה הנלהבת. בליין מאתר חצי מבט שנשלח אל עברהבחורה שאם הוא לא טועה השם שלה הוא רייצ'ל. "אתה בא?"

קורט מנענע בראשו ובליין חצי נאנח חצי מגחך. "מסתבר שהוא לא מסתדר משהו עם אלכוהול, מה?" הוא אומר אל פין ובוחן את קורט. "כן, טוב, שיישאר. אני אדאג לו. אני לא בטוח שיהיה חכם לשלוח

אותו לבית שלו ככה."

פין מעביר את מבטו מבליין לקורט ובחזרה, סורק את שניהם.

"אני לא הולך לאנוס אותו, פין," בליין זוקף את גבותיו ושוקל לגלגל את עיניו בהפגנתיות.

"מה, למה לא?" ממלמל קורט ומניח את ראשו על כתפו של בליין כשהלה פורץ בצחוק, בעיקר למראההבעת פניו של פין.

"הוא יהיה בסדר," מבטיח בליין. "נישאר פה עוד קצת ואני אקח אותו הביתה, אני גר קרוב. אל תדאג."

פין מושך בכתף אחת. "קיי," הוא אומר ועוקף אותם, הולך לכיוון היציאה.

מתישהו לקראת שתיים בלילה בליין מודיע לברנדון שהוא משאיר את המכונית אצלו, נפרד מכמה חברים ולוקח את קורט אל מחוץ לבית. המוזיקה חלשה הרבה יותר מבחוץ, אבל הבאסים עדיין

מורגשים היטב. הוא עוצר מונית כי, טוב, יש גבול. הוא לא הולך לסחוב את קורט כל הדרך הביתה. הםכבר סיכמו מתישהו שקורט יותר גבוה ממנו, אז.

הם יושבים במושב האחורי. ראשו של קורט שעון על החלון ובליין מניח את כף ידו על זו של קורט שמזמזם משהו לא ברור. זה בעיקר משעשע, באמת. קורט. בליין לא מצליח להבין איך העובדה שהוא

מתנהג כמו אידיוט גמור גורמת לו לאהוב אותו יותר.

הם יוצאים מהמונית בסופו של דבר ועולים במעלה מדרגות הכניסה אל עבר הדלת. בליין משעין עליואת קורט, מחפש אחר המפתחות בכיס האחורי שלו ופותח את הדלת.

"You make me feel.מתחיל קורט לשיר" –

"ששש," משתיק אותו בליין, צוחק בשקט ומניח אצבע על שפתיו. "אנחנו לא רוצים להעיר אף אחד,בסדר?" הוא אומר, משועשע. קורט מהנהן ומניח אצבע בעצמו על פיו, מסמן שקט.

בליין נועל את הדלת, מתעלם מסבסטיאן שמיילל ומסתובב לו בין הרגליים ומכוון את קורט במעלה המדרגות לכיוון החדר שלו. הם נכנסים לחדר ובליין תוהה למה בשם האלוהים הוא לא טורח לסדר

אותו מידי פעם.

קורט נשען עליו עכשיו, ממלמל משהו בעיניים חצי עצומות.

"כן, כן," אומר בליין ומוביל אותו אל חדר המקלחת שלו, פותח את המים בכיור ושותף את פניו של קורט. הוא סוגר את המים ומביט בו רגע אחד נוסף. "יש לך מזל שאני אוהב אותך כל כך, בחיי," הוא

אומר.

קורט משמיע קול שדומה באופן מפתיע למדי לגרגור של חתול. "אתה אוהב אותי?" הוא אומר, ממלמל.

"מה נראה לך, אידיוט?" בליין מנענע בראשו ומחייך. "תרים ידיים," הוא מצווה וקורט מבצע. בליין מושך את החולצה מעל לראשו ונושק לצווארו לפני שהוא מתרחק, מניח את החולצה על כיסא ופונה לארון

שלו, מוציא סווטשירט ישן.

כן, יש סיכוי שקורט ירצח אותו בבוקר. כרגע, בכל אופן, הוא כנראה עסוק בלהירדם בעמידה.

בליין מלביש אותו ומכניס אותו למיטה, מכסה אותו ומביט בו, נאנח שוב. "אידיוט," הוא ממלמל בשניתומסיט קצוות שיער שנפלו על פניו, נושק לו על שפתיו. קורט נאנק בעיניים עצומות.

בליין מחייך ומעביר יד בשערותיו שוב, מביט בתווי פניו. בלחיים הסמוקות ובפה הכהה והאף הקטן וחושב – הוא חושב על זה שהוא נמצא במיטה שלו ותוהה אם זה אמור להפסיק להדהים אותו, העובדה

שהוא שלו.

הוא מתרחק ממנו לבסוף, מחפש את האייפון של קורט ומסמס לברט בשמו שהוא לא ישן בבית ושלא ידאג. לאחר מכן הוא מחפש דף קטן, כותב להורים שלו שלא יעירו אותו ותולה אותו על הצד החיצוני

של הדלת, נועל אותה מבפנים.

הוא מחליף בגדים ונכנס למיטה, נצמד לקורט וכורך יד סביבו, מכניס את כף ידו אל מתחת לחולצתו,מניח אותה על בטנו של קורט. הוא עוצם את עיניו, קובר את פניו בשיערו, נושם אותו עמוק ומחייך.

חייבת להיות שנה מוצלחת.2011כן,

**

הוא מתעורר לכאב ראש נוראי ההולם ברקותיו, גורם לו לחשוב על סלון הבית בזמן הסופרבול ואימוני דיבר, אבל לחשוב מכאיב לו, גם כן,Pink Housesצ'יריוז עם סו סילבסטר, ואת הניסיון להבין על מה

ולכן הוא קובר את ראשו עמוק בתוך הכר )כואב, כואב, כואב(, ונשבע להתנקם במי שלא עשה לו את זה )כי תמיד יש מישהו להאשים(. זה הרגע בו הוא מבין כי – ובכן, אלו לחלוטין אינם הסדינים שלו. הוא לא

מכיר את הבד, קודם כל )מה זה? צמר? פלנל? המוטציה שנוצרת כשצמר ופלנל מתמזגים לסט מצעיהדפס. מיטה נוראי אחד?(, וכשהוא מעז לפתוח את עיניו לכדי סדק, הוא רואה שיש עליהם הדפס.

לרגע איום אחד הוא תוהה האם הוא נרדם בחדר של פין )כי זה פשוט ייגמר רע מבחינת כל. היקום.(, אבל הוא לא מצליח להעלות על דעתו שום סיטואציה שתוביל לתקרית הנ"ל, וזה כמעט מספיק בכדי

להרגיע אותו, והוא כמעט מחליט שאולי הגיע הזמן לפקוח את העיניים, לעלות לחדר האמבטיה לחסל את האדביל לפני שפין יספיק לעשות את זה, אבל חם בתוך המיטה, והראש שלו ככל נראה הולך

להתנפץ לרסיסים בכל מקרה, וזה יכאב הרבה פחות אם הוא יישן תוך כדי, והוא בכנות לא מסוגל להשאיר את עיניו פקוחות. הוא מפהק, מותח את רגליו, ומתגלגל הצידה, מהדק את אחיזתו ביד

הנמצאת על חזהו ונצמד לגוף שלידו אף יותר.

מה.ו – רגע.

מה בשם ליידי גאגא, מריה קרי, מדונה, וכל היקר לליבו של קורט – מה.

אלוהים אדירים.

הלב שלו פועם כמו מטורף, כעת, הדם טס לאורך גופו, גורם לעולם להסתחרר סביב קורט, וכן, העיניים שלו פקוחות כרגע. האור הנכנס לחדר מבעד לחלון פחות או יותר רוצח אותו, לאט ובייסורים, והוא

מתרומם במהירות, והראש שלו נתקע בקיר, והוא נאלץ לנשוך את שפתו התחתונה בכדי לא לפלוט את הצווחה הכי מביכה ביקום, ואז הוא מביט הצידה, מצמצם את עיניו ופשוט מסתכל, תוהה איך הבוקר

הזה יכול להשתבש, בנוסף לכל, ו –

ואז הכל בסדר, כי בליין כאן. בליין ישן לידו, פיו פעור למחצה, שיער זקור בכיוונים משונים להחריד, זרועו נעה מחזהו של קורט לבטנו, ממלמל דבר מה לא ברור מתוך שינה, נראה כל כך מקסים שקורט קצת רוצה לעצור, לשכוח מהכל, ולשיר על זה. וברור שזה בליין, מי זה יהיה, אם לא בליין, אבל המוח

איך הוא הגיע לכאן לכל הרוחות. של קורט לא מתפקד, והוא לא נמצא בבית שלו בכלל, ו

," בלייןתתעורר"בליין –" הוא לוחש )לחלוטין לא צווח; קורט לא הולך לצווח בנוכחות בליין(, "בליין, משמיע רעש אומלל להחריד שקורט מפרש כ"אם אתה באמת אוהב אותי אתה הולך לתת לי לישון", אבל, ובכן, בליין הוא זה שגרם לקורט להשתכר וגרר אותו לבית זר ואפילו לא השאיר פתק שמסביר

דברים, או נתן לקורט לחזור הביתה לקחת בגדים, ולהאכיל את פבארוטי, ולהגיד לאבא שהוא –

אלוהים. פאקינג. אדירים.

וכן, הוא צווח עכשיו. למי לעזאזל אכפת. "בליין, אם לא תתעורר אני אחנוק אותך אם כרית, אני"בליין!" נשבע –"

"המפף," ממלמל בליין.

"קום," מצווה קורט.

"בליין!" הוא קולט שהווליום היה רעיון רע כשגל של כאב מטלטל את ראשו, וכן, כמובן שקורט הוא זהשיאמלל את עצמו בזמן הנג-אובר. החיים שלו פשוט עד כדי כך טובים.

"מה," ממלמל בליין, והי – זאת מילה. אולי הם יתקדמו לשתי הברות בקרוב. קורט מלא תקווה.

"תתעורר," מסנן קורט. "עכשיו."

"מה עשיתי," אומר בליין, ספק מדבר ספק מילל, מתקדם לאחור במיטה כך שהוא שעון למחצה על הקיר, ליד קורט. בניגוד לקורט, הוא מצליח שלא לדפוק את הראש בקיר. אידיוט. הוא בטח לא שתה בכלל. וזאת לגמרי אשמתו, בכל מקרה. לא משנה מה קרה אתמול, או מאיזו זווית מסתכלים על זה.

בליין גרם לקורט לשתות. בליין פאקינג סדיסט.

"זה מה שאני מנסה לברר," הוא משתנק, קולו עדיין גבוה מן הנחוץ. שיהיה. בליין יתמודד. "מה לעזאזלקורה כאן?"

"מה?" שואל בליין, ו – כן, הם התדרדרו בחזרה להברה אחת. נפלא.

"בליין, איפה אנחנו, לכל הרוחות."

בליין ממצמץ לעברו. השיער שלו עדיין מזדקר לכל כיוון אפשרי, והוא נראה מבולבל להחריד. קורטלחלוטין לא מוקסם. בכלל לא. "אנחנו בבית שלי," הוא אומר באיטיות.

אוקיי, מיקום. מצוין. הם מתקדמים. "אוקיי," מתנשם קורט. "אוקיי. למה, בדיוק?"

"כי היית שיכור?" מציע בליין, שמצליח לגרום למילים לעזוב את פיו רק בקושי.

קורט זוקף את גבותיו, דבר שמשיג את התוצאה הרצויה בדרך כלל, אבל נכון לעכשיו, בליין נכשללהבחין בכך. "ו -?" מסנן קורט.

בליין מתחיל להירדם שוב, נשען מעט נמוך יותר על הקיר, מטה את ראשו לצד כך שהוא נח על הכתףשל קורט. "ולא יכולתי לתת לך לחזור הביתה ככה," הוא ממלמל שוב.

מה עם אבא שלי?" אומר קורט בזעם הרבה יותר מדי תיאטרלי. כי ברט האמל לחלוטין יסתובב ערברחבי הבית עד שקורט יחזור. ולא פאקינג קר בחוץ. לא יותר מהרגיל, לפחות.

"סימסתי לו," בליין עדיין מדבר לתוך הכתף שלו. קורט לחלוטין חסין בפני כל זה.

"סימסת לאבא שלי?"

"כן." וברצינות, אם בליין יירדם ויזיל ריר על החולצה של קורט, קורט – כנראה יגלה שמאוד לא אכפתלו. ובכן, זה מדכא. הוא נאנח, משפיל את פניו כך שהוא מתבונן בבליין, ו – רגע. "בליין!"

בליין קופץ, מבוהל להחריד, ולא, עדיין לא חובט את ראשו בקיר.

"מה לכל הרוחות אני לובש?"

"שלי," ממלמל בליין.

"מה?" דורש קורט.

"סווטשירט שלי. לפיג'מה. החולצה שלך הייתה דוקרת..."

קורט נאנח. ברצינות, אף אחד לא מבין את החולצה שלו. "בליין, אני רציני, אתה צריך להתעוררולהסביר לי –"

"שוש," מורה בליין, כל כך נטול סמכות שזה כמעט קומי. "אתה תעיר את אחותי."

אחותו. לבליין יש אחות קטנה. קורט ידע את זה. קורט מקשיב כשבליין מדבר. מה שהוא לא לקח?" המשפחה שלך נמצאת כאןבחשבון זה – "

בליין קופץ פעם נוספת. "אני לא אחזור לישון בחיים, הה?" הוא נראה כל כך אומלל שקורט כמעט מרחם עליו. מספיק בכדי לרצות למקם את ראשו של בליין על הכתף שלו פעם נוספת ולקבור את

אצבעותיו בשיערו. "ההורים שלי לא כאן, אלי כאן."

"והיא לא –"

"אם לא תעיר אותה היא לא צריכה לדעת שום דבר," אומר בליין, קולו מלא בהיגיון וחכמה, עדיין ישן למחצה. ואז הוא מניד בראשו, כמי שהגיע להחלטה, והוא יודע שאותה החלטה תדרוש ממנו להקריב

את כל היקר לו, אבל הוא מוכן לעמוד בה בכל מקרה, למען קורט. "אוקיי," הוא אומר. "אוקיי, אני ער."

קורט מחייך בעל כורחו – לא באמת, הרבה יותר מדי מוקדם וכואב ומגעיל מכדי לחייך באמת, אך קצוות הפה שלו בהחלט פונים כלפי מעלה, כעת, ובליין עדיין נמצא קרוב, וקורט פתאום קולט, מפנים עד הסוף, את העובדה שהם ישנו ביחד. הוא בילה לילה שלם עם הזרועות של בליין כרוכות סביבו, עם בליין כרוך סביבו. החיוך שלו מתרחב. הבטן שלו מתמלאת בהרגשה חמימה, דבר מה מוכר- לא מוכר.

הראש שלו עדיין עומד להתפוצץ.

"יש לך תלתלים," הוא מוצא את עצמו אומר, יודע שהוא נשמע מגוחך ולא אכפת לו, קובר את אצבעותיובשיערו של בליין כפי שרצה לעשות קודם לכן, פשוט כי הוא יכול.

בליין לא מתרגש מן התגלית החדשה כמו קורט. "ידעת את זה."

"אבל לא ראיתי אותם," משיב קורט. בליין לגמרי אטום, לפעמים. בליין פשוט כל כך... מסודר. בדרך נעימה, ידידותית ולא מאיימת להחריד )במילים אחרות, לא כמו קורט, אפילו לא קצת(, כמו ג'נטלמן

וכאילו שהוא נולד ככה. ועכשיו, משהפסיק להיות עצבני ולדרוש מידע ללא הרף, קורט מוצא כי בליין עםחולצה מקומטת ושיער פרוע, לא לחלוטין מתפקד או ער, מרתק אותו. הוא מסוגל לבהות לנצח.

לבליין יש תוכניות אחרות. "אני צריך קפה," הוא מכריז לפתע, מזדקף כך שהיד של קורט מאבדת את האחיזה בעורפו, צונחת בחזרה לצד גופו. הוא עומד לעקוף את קורט בכדי לקום מהמיטה, ככל הנראה, ואז עוצר את עצמו, נשאר להביט מטה אל קורט. הוא מחייך, דק ופרטי, מתרכז בקורט מבעד לשכבות של עייפות, לוחש "בוקר טוב," בצורה הגורמת לקורט להאמין כי אף אחד מעולם לא התכוון לזה יותר

משהוא מתכוון לזה כרגע. הוא רוכן לנשק את קורט בזווית הפה, מרים יד בכדי לפרוע את שיערו, אצבעותיו מושכות את השיער שנח על מצחו של קורט מעלה, ומניחות לו לצנוח שוב )ו – שיט. השיער

של קורט. הם יצטרכו... הם יצטרכו לחלוק ג'ל, או משהו. קורט לא בטוח שהוא מוכן לרמה כזאת של אינטימיות(, לפני שהוא מתרומם, ופחות או יותר צועד מעל קורט אל מעבר לשולי המיטה. "קפה," הוא

אומר בהחלטיות. "כן, קפה."

הם עוצרים לצחצח שיניים, וקורט מרטיב מסרק שהוא מאוד מקווה ששייך לבליין ומנסה לסרק את שיערו לאחור שוב ושוב, ללא הועיל. קורט אוחז בזרוע של בליין בשעה שהם יורדים למטבח, פחות או

יותר גורם להם למעוד כמה וכמה פעמים, שואל האם בליין לגמרי, לחלוטין, במאה אחוז בטוחשההורים שלו לא בבית.

"אמרתי לך, הם מחוץ לעיר. היחידה שנמצאת כאן היא אלי, והיא ישנה – " הוא נקטע בחדות כאשר הם מגיעים למטבח, ואלי, ובכן – לחלוטין לא ישנה. למעשה, היא נראית ערנית יותר מקורט ובליין ביחד.

מדובר בילדה נמוכה לגילה )וקורט מניח שעדיף ככה; הוא לגמרי לא בטוח שהאגו של בליין ישרוד סיטואציה אחרת(, עם שיער גלי המשתפל על גבי חולצת הטריקו הורודה שלה, שיניים מעט עקומות,

ועיניים בהירות שקורט מצליח לזהות את בליין בתוכן. הן ממוקדות בקורט, כעת – העיניים, זאת אומרת – סקרניות, חוקרות, מבט האומר כולו 'נתפסת על חם' שגורם לקורט לברך את היעדר חברתם של

אחים כאשר גדל.

"אני לא יודע למה דאגתי," אומר קורט בשקט. "אתה הרי כל כך מעודכן."

"בליין," היא אומרת, קולה גבוה משקורט ציפה. "לא אמרת שהחבר שלך ישן פה."

"בוקר טוב ושנה נהדרת גם לך, אלי," משיב בליין בשלווה, מתקדם אל פנים המטבח, טופח קלות עלכתפה, ופונה לתור בארונות אחר ספלים.

אלי מתעלמת ממנו, מבטה עדיין לא מש מקורט. "מה יש לך להגיד להגנתך?"

"לא עניינך?" הוא מציע.

"טיעון מנצח," היא משיבה. "אני בטוחה שאמא ואבא יקנו אותו."

"מה!" קורט. לא. צווח. "לא, את לא יכולה לספר להם כלו –"

"היא לא תספר," אומר בליין, שולח מבט רצחני באחותו, שנראה, לשם שינוי, מאיים הרבה יותר מכלהמבטים הרצחניים שניסה לשלח בקורט במהלך השבועות האחרונים ביחד.

אלי מגחכת. "אתה קורט, נכון?" היא מושיטה את ידה ללחיצה, וקורט, שקולט לפתע כי הוא בקצה השנישל החדר, לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לפסוע לעברה. "בליין מדבר עליך כל הזמן. זה פתטי."

"זאת לא אשמתו," משיב קורט בכובד ראש. "אני מרתק."

היא מחייכת אליו. "בליין, תפסיק להכריח אנשים ללבוש את הבגדים המכוערים שלך."

קורט לובש את הסווטשירט המכוער של בליין. ביום מן הימים, הוא הולך להסתכל לאחור, ולשפוט אתעצמו ממש, ממש הרבה.

"את מכוערת," משיב בליין בשלווה, פורע את שיערה, ומגיש לקורט ספל קפה חם. קורט לוגם מהספל, עוצם את עיניו בכדי לחוות את רגע ה"לא ידעתי עד כמה אני צריך אותך עד שהיית כאן, מעלה אדים

בתוך ספל מגוחך עם הדפס של מיקי מאוס" עד הסוף )בליין מכין קפה נהדר(.

"איך היה אתמול?" הוא שואל את אלי, שמושכת בכתפיה באדישות.

"מה איתכם?" היא שואלת, זוקפת את גבותיה לעבר קורט בצורה שילדה בת שלוש עשרה לא אמורהלהיות מסוגלת להפיק, "היה כיף?"

"כן," פולט קורט במהירות, "היה -" אין לו מושג איך לסיים. היה הרבה אלכוהול? הרבה מוסיקה? רעש? הרבה יותר מדי חברים של בליין משקורט מסוגל לספוג? אפס שליטה עצמית מצידו של קורט? וזאת

אשמתו, בעצם, כי הוא לא הצליח לסתום את הפה. זאת המשפחה של בליין, ולא העולם בחוץ, ולפעמים, כשאתה לבוש בבגדים של החברים שלך וסובל מהנג-אובר והשיער שלך לא מסודר ומנסה

לדבר עם המשפחה של אותו החבר, היעדר רושם עשוי להיות דבר טוב.

בליין מציל אותו. כי הוא מושלם. "כאילו שאתה זוכר, היית שפוך," עם זאת, הוא בהחלט יכול היהלמצוא משהו אחר להגיד. לא חסרים שילובי מילים בשפה באנגלית.

"לא נכון," רוטן קורט, נושך את שפתו התחתונה בכדי למנוע מעצמו לבקש אדביל, או נורופן, או פשוטרעל עכברים. "אני זוכר הכל."

בליין מגחך. "כן נכון."

מבטה של אלי עובר מקורט לבליין, בדרך עליונה שכזו - ילדה קטנה שכרגע גילתה שה"מבוגרים" יכוליםלהיות הרבה יותר מפגרים ממנה, כשהם רוצים.

"אני זוכר את הכל," מדגיש קורט. ו - אוקיי, הוא לא זוכר כלום. או לפחות, עדיין לא טרח לנסות ולהיזכר. הייתה מסיבה, מן הסתם. ואנשים שככל הנראה חשבו שהם מאוד מצחיקים אמרו... משהו. קורט זוכר

עצבנות, חום המטפס לאורך צווארו, את הדרך בה חרק את שיניו, ואת הצחוק של בליין, אי שם מאחוריו, קרוב להחריד לעורו. הוא נאנח, נלחם בערפל הממלא את ראשו )אלכוהול לא גורם לקורט

האמל לשכוח דברים, קורט האמל גורם לאלכוהול לשכוח דברים. ...או משהו(, מנסה לתרגם תחושות התנגן ברקע, והואTeenage Dreamוקולות והבזקים לאירועים שלמים. הוא נגרר לרחבת הריקודים, ו

מניח שקייטי פרי שרה, אבל הוא שומע את הקול של בליין במקום, רואה את החיוך של בליין ומרגיש את זרועותיו סביבו. הוא זוכר אנשים סופרים לאחור; בליין אחז בידו ורכן לנשק אותו מספר רגעים לפני שממש הגיעו לאפס. ועולה על דעתו שזה באמת יהיה חבל אם הוא לא יזכור את המסיבה הזאת, כי זה

כנראה היה יופי של ערב. הוא זוכר את - ובכן, את פין. אין לו שמץ של מושג למה. לאחר מכן הם היו בתנועה, לאט ומהר ולאט שוב, והוא היה לחוץ כנגד מישהו, כנגד בליין, חום וקול הנשימות של בליין וריח אפטרשייב וזיעה. האורות בחדר האמבטיה של בליין היו בהירים להחריד, והרצפה חגה סביבם,

העולם חג סביבם, ובליין לא הפסיק לזוז, היה לא יותר מצורה מטושטשת. ואז כפות הידיים שלו נחו על הזרועות של קורט שוב, והיה קר, ובליין חייך אל קורט בדרך האומרת שעמוק בפנים, הוא לגמרי צוחק

עליו, ואמר -

קורט נושך את שפתו התחתונה, מנסה בכוח לעצור חיוך רחב להחריד שמאיים לקרוע את פניו לשניים. "בליין," הוא פולט, בלי באמת לשים לב, כאילו שבליין כרגע נישק אותו, ואז בליין מרים אליו מבט שואל,

עם העיניים הבהירות שלו, שעדיין נראות אדומות להחריד, והשיער המפגר שלו והחולצה הכי ירוקה ומכוערת שקיימת, וקורט לא באמת חושב על מה שהוא עושה, אחרי זה. הוא מניח את ספל הקפה על

השולחן, מתקדם לעבר בליין, ומחלץ את הספל מכף ידו )בליין מסתכל עליו כאילו קורט רצח את החתול שלו(, ומניח אותו על השיש, לפני שהוא משרג את אצבעותיו באלו של בליין ומושך אותו אל

מחוץ לחדר, מזכה את אלי במבט אחרון וממלמל בהיסח דעת, "אני ובליין צריכים לדבר."

הוא לא עוצר עד שהם במרחק מספר בטוח של חדרים ממנה, במקום שנראה באופן מחשיד כמו חדר משחקים, סוגר את הדלת מאחוריהם, מכתר את בליין כנגד הדלת, סוגר את המרחק ביניהם לפני שזה

מספיק להגיד "מה לעזאזל?")הוא כן מספיק, בעצם; אבל זה הסיפור של קורט וקורט יספר אותו איך שהוא רוצה(. בליין משמיע רעש קטן של הפתעה, אבל פותח את פיו בכל מקרה, מאפשר לקורט גישה,

וקורט פשוט - זורק את העולם לכל הרוחות, באותו הרגע. הוא נלחץ כנגד בליין חזק יותר, מנשק אותו עמוק יותר, מתעלם מן הניסיון של בליין להתרחק ולמלמל "חשבתי שאתה רוצה לדבר?", קובר את

אצבעותיו בשיערו של בליין, ספק אוחז וספק מושך. לבליין יש טעם של קפה ומשחת שיניים, והוא מריח כמו הבושם של קורט, וקורט אולי ואולי לא מכאיב לו ואולי ואולי לא מונע ממנו לנשום, וזה לא משנה כי

- כי הוא שמח כל כך שזה מפחיד אותו, שמח כל כך שזה הופך לדבר מה ברוטאלי, שמאיים להשתלטומאיים לשבור את בית החזה שלו, וקורט לא יודע מה לעשות עם זה, בעצם.

הוא מרפה רק כאשר היעדר החמצן נעשה בלתי נסבל, מתרחק מספיק בכדי להתבונן בסומק שהתפזרעל לחייו של בליין, חתימתו של קורט פזורה לאורך כל הפנים שלו.

בליין מתנשף, וקורט יכול להרגיש את חזהו עולה ויורד. "לא שאני מתלונן," הוא פותח, וזה טוב; שהואלא מתלונן, זאת אומרת. כי קורט לא בטוח שיהיה לו אכפת. "אבל, מה -"

"שקט," מצווה קורט. "אתה הורס את הרגע." הוא רועד. הוא חשב שאולי זה בליין שרעד קודם, לא באמת הצליח למצוא הבדל, אבל זה קורט, קורט רועד. הגרון שלו חנוק לחלוטין, מלא עד אפס מקום

במילים, והראש שלו עדיין פועל כאילו אוטובוס דרס אותו כרגע, וזה לא שהוא לא יכול לדבר כמו שהוא לא רוצה לדבר, פועל לפי ההנחה חסרת הבסיס שמילים הולכות לנפץ את הרגע. הוא עוטף את

אצבעותיו סביב פרק ידו של בליין, ולוחץ קלות. משום מה, בתוך הראש שלו, זה רומנטי.

בליין מחייך אליו, רחב ומשועשע, שפתיו אדומות להחריד. "יש רגע?"

קורט זוקף את גבותיו, מזכה את בליין במבט ה"אתה-באמת-פגוע-שכלית-הה?" שלו, ובליין מגחך, נועץ בקורט מבט שואל. כשקורט פותח את פיו, לבסוף, הקול שלו לא דומה לעצמו בכלל – יותר כוונה

מתוצאות ויותר רגש מצליל, אבל הוא נועץ את עיניו באלו של בליין ואומר "אני אוהב אותך גם" כאילו שזה היה סוד, כאילו שבליין לא ידע, צופה בעיניו של בליין מתרחבות, בתווי פניו משתנים בהבעה

שקורט רוצה לצרוב – לתוך עיניו, לתוך כפות הידיים שלו. הוא פולט רעש שקורט לא מצליח להבין אבל נשמע הרבה יותר מדי כמו סימן שאלה, וקורט קרב אליו, מהדק את אחיזתו בכל המקומות בהם הוא

תופס את בליין זה מכבר )מאוחר יותר, הם ידברו בטלפון, וקורט יגיד ש – "אני לא מאמין שאמרתי לך שאני אוהב אותך בפיג'מה," ובליין יגיד – "לפחות אני הייתי בהכרה כשאמרת את זה," וקורט יתהה איך

זה שהם מצליחים לתפקד בצורה כל כך, כל כך נכשלת(.

בליין, מצידו, ממקם את שתי ידיו על הפנים של קורט, כמו מנסה להקיף אותו בכל דרך אפשרית, נד בראשו, פעם, פעמיים, שלוש פעמים. והוא תוהה האם זה תמיד ככה, כשאתה אומר למישהו שאתה

אוהב אותו – אתה משותק, וכל המילים האחרות בשתי השפות שאתה מדבר נעלמות.

"רואה," הוא אומר לבסוף, צוחק יותר מאשר מדבר. הוא יצטרך להפסיק לרעוד מתישהו. "אני זוכר אתאתמול בלילה באופן מושלם."

בליין הוא זה שמשתיק אותו בנשיקה הפעם.

הוא מגיע הביתה כמה שעות לאחר מכן, בכדי למצוא את שלוש בני משפחתו היקרים בוהים בו בפהפעור.

"אה," אומר פין.

"קורט," אומרת קרול בהיסוס.

אבא שותק. קורט מוצא את זה מדאיג.

הוא זוקף את גבותיו. "מה הבעיה? בליין דיבר איתכם, לא?"

"כן, זה פשוט -" פותחת קרול, נראית אובדת עצות.

"מה אתה לובש?" פולט פין.

 קורט יורד לחדר בלי להגיד מילה נוספת.

Maybe it's the warmer climateMaybe I'm a smarter primate

Maybe it's the beer I'm drinkingMaybe I've stopped over-thinking.

Baby you're the words and chaptersThe sweetness in the morning after

You are the cry that turns to laughterYou're the hope that ends disaster

סוף.